כרזת הסרט בשפה העברית | |
מבוסס על | לב המאפליה |
---|---|
בימוי | פרנסיס פורד קופולה |
הופק בידי | פרנסיס פורד קופולה |
תסריט |
ג'וזף קונרד (נובלה), ג'ון מיליוס, פרנסיס פורד קופולה (תסריט) |
עריכה | ליסה פרקטמן |
שחקנים ראשיים |
מרטין שין, מרלון ברנדו, רוברט דובאל |
מוזיקה |
קרמיין קופולה, פרנסיס פורד קופולה |
צילום | ויטוריו סטוררו |
מדינה | ארצות הברית |
חברת הפקה | American Zoetrope |
חברה מפיצה | יונייטד ארטיסטס, נטפליקס |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 10 במאי 1979 |
משך הקרנה | 153 דק' |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | סרט מלחמה, סרט דרמה, סרט פעולה, סרט שמבוסס על ספרים |
תקציב | 31.5 מיליון דולר |
הכנסות | 150 מיליון דולר |
הכנסות באתר מוג'ו | apocalypsenow |
פרסים |
פרס דקל הזהב פרס גלובוס הזהב לפסקול המקורי |
האתר הרשמי | |
דף הסרט ב־IMDb | |
אפוקליפסה עכשיו (באנגלית: Apocalypse Now) הוא סרט מלחמה אפי אמריקאי משנת 1979, שעלילתו מתרחשת במהלך מלחמת וייטנאם. הסרט מתאר מפגש בין שני קצינים בפיקוד המבצעים המיוחדים של צבא ארצות הברית. האחד, קפטן בנג'מין וילארד, בגילומו של מרטין שין, נשלח אל הג'ונגלים שעל גבול וייטנאם וקמבודיה כדי להרוג את האחר, קולונל וולטר אי. קורץ, בגילומו של מרלון ברנדו, קצין מורד שהקים צבא פרטי. הסרט הופק ובוים על ידי פרנסיס פורד קופולה על פי תסריט שכתבו קופולה וג'ון מיליוס. התסריט מבוסס על ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה", אך הוא שואב אלמנטים רבים מיצירות אחרות (למשל, "שדרים").
על אף הצלחתו הקופתית של הסרט והביקורות הטובות שלהן זכה, הפקת הסרט נודעה לשלילה כהפקה ארוכה, מסובכת ועתירת קשיים, חרגה באופן ניכר מהמסגרת התקציבית ומלוחות הזמנים המתוכננים, וגבתה מחיר אישי כבד מהמעורבים בה. הסרט הופץ במספר גרסאות, ובהן "גרסת הבמאי" (הנקראת: Apocalypse Now Redux) שכללה מספר סצנות ארוכות שלא שולבו בסרט המקורי.
הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לפרס אוסקר ולפרס גלובוס הזהב. הסרט נחשב לאבן פינה בתולדות הקולנוע, וליצירת מופת ייחודית, משיאי יצירתו של קופולה.
הסרט נפתח בחדר במלון בסייגון בשנת 1969, בשיאה של מלחמת וייטנאם. קפטן בנג'מין ל. וילארד (מרטין שין), איש הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, שוהה בחדר זה מספר ימים וממתין לקבלת משימה חדשה. קריינות הרקע בקולו של וילארד, המלווה את כל הסרט, מספרת כי וילארד שב לווייטנאם לאחר שלא השתלב בחברה האזרחית. וילארד נמצא במצב קשה. הוא שותה לשוכרה, ובהתקף שכרות פוגע בארון זכוכית ופוצע את ידו. אל החדר מגיעים שני אנשי מודיעין צבאי, מוצאים אותו במצבו העלוב, ומוסרים לו כי עליו להתייצב בפני הממונים עליו במודיעין הצבאי לשם קבלת משימה.
וילארד מתייצב בפני שני קצינים ואזרח. הקצינים, לוטננט גנרל קורמן וקולונל לוקאס (האריסון פורד באחת מהופעותיו הראשונות בקולנוע), מתחקרים את וילארד על משימות קודמות שביצע, אך הוא מכחיש שהשתתף בהן. לאחר מכן הם מטילים עליו משימה - לעלות במעלה נהר הנאנג (נהר בדיוני, הקיים רק בסרט, אך קרוי על שמה של קבוצה אתנית אמיתית בווייטנאם) אל מעבר לגבול קמבודיה, ולאתר שם את הקולונל וולטר אי. קורץ (מרלון ברנדו), בעברו איש הצנחנים והכוחות המיוחדים.
מהחומר המודיעיני שנמסר לווילארד עולה כי קורץ, בעברו קצין למופת, איבד את שפיות דעתו, ומפקד כיום על צבא של בני שבטים ילידים בג'ונגלים בקמבודיה הנייטרלית. הקצינים משמיעים לווילארד הקלטות שבהן מדמה קורץ את עצמו ל"חילזון הזוחל על חודו של תער". וילארד נדרש לנקוט בכל האמצעים על מנת להפסיק את פיקודו של קורץ על צבאו הפרטי, או בלשונו של האזרח שבצוות התדרוך (שנרמז שהוא סוכן ה-CIA), "להפסיק בתוקף את העסקתו, בלא אפשרות לעיון נוסף" (Terminate with extreme prejudice).
מוטל על וילארד להגיע אל קורץ בשיט בסירת משמר במעלה הנהר נאנג, על מנת לאסוף בדרכו מידע ומודיעין. וילארד מצטרף לצוות סירת משמר, כאשר יעדה הסופי של הנסיעה ידוע רק לווילארד עצמו אך לא לצוות הספינה. מפקד סירת המשמר הוא ג'ורג' פיליפס (אלברט הול), הנוקט בגישה צבאית ופורמלית, ואנשי צוותה הם לאנס ב. ג'ונסון (שם שמהדהד בו שמו של נשיא ארצות הברית לינדון ביינס ג'ונסון) (סם בוטומס), גולש גלים נודע, המבלה את מרבית הנסיעה כשהוא מסומם, "מיסטר קלין", טיירון מילר (לורנס פישבורן), חייל בן 17 מדרום רובע הברונקס שבניו יורק, בעל התנהגות מוחצנת, וג'יי "השף" היקס (פרדריק פורסט), טבח מניו אורלינס המשמש כמקלען אחורי.
כדי לעלות במעלה הנהר נאנג על הסירה לעבור דרך אחת משתי נקודות כניסה אפשריות בדלתה של הנהר, ששתיהן מוחזקות בידי הווייטקונג. על מנת לאפשר לסירה להיכנס לנהר חוברים וילארד ואנשי צוות הסירה לגדוד חיל רגלים מוטס במסוקים מדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת), שמפקדו הוא לוטננט קולונל ביל קילגור (רוברט דובאל). קילגור הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, בעל התנהגות מוחצנת ומוזרה. הוא מתרוצץ באזורי הקרב ללא פחד, גם כשאש נורית לעברו, כשהוא לבוש בכובע רחב שוליים הנראה מתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית. מסתבר שקילגור הוא גולש גלים נלהב, המזהה את לאנס ג'ונסון ומתלהב מנוכחותו. משיחה עם אנשיו לומד קילגור שהחוף ליד אחת מנקודות הכניסה האפשריות מתאים לגלישה, ומחליט לאפשר את כניסת הסירה מנקודה זו. אנשיו של קילגור מזהירים אותו כי הנקודה מבוצרת היטב ונשלטת בידי האויב, אך למרות זאת מורה קילגור על כיבוש הנקודה מתוך רצון לנסות ולגלוש בחוף. היחידה מגיעה למקום בצי של מסוקי בל UH-1, שאחד מהם נושא את הסירה וצוותה. המסוקים מתקיפים את החוף, ועם התקרבותם מורה קילגור על השמעה ברמקולים של הקטע המפורסם "דהרת הוולקירות" מתוך האופרה "הוולקירה" של ריכארד ואגנר, וזאת בטענה שמדובר בלוחמה פסיכולוגית. כיבוש נקודת הנחיתה עולה בקורבנות רבים, חלקם חיילי הווייטקונג, חלקם אזרחים וחלקם מאנשיו של קילגור. כאשר הקרב מסתבך ואש מרגמות נורית על התוקפים, מורה קילגור על ירי פצצות נפלם על מעבה היער שממנו נורות המרגמות. לאחר שהיער עולה בלהבות, נואם קילגור נאום שהפך למפורסם, ולאחד החלקים המצוטטים והידועים מהסרט:
אני אוהב את ריח הנפלם בבוקר. אתה יודע, פעם הפצצנו גבעה במשך 12 שעות. כשהכול נגמר, עליתי למעלה. לא מצאנו אף אחד מהם. אפילו לא גופה צהובה מסריחה אחת. הריח, אתה מכיר את הריח של הנפט, כל הגבעה. מריח כמו... ניצחון.
לאחר הפצצת היער, מתחילים חייליו של קילגור לגלוש במים, אך מדי פעם נורית אש לעברם. לאנס ג'ונסון מסרב לגלוש וטוען שההפצצה יצרה משב אוויר שקלקל את תנאי הגלישה. קילגור מפציר בו לחכות עוד מספר דקות, אך וילארד גונב את הגלשן של קילגור ובורח, יחד עם שאר אנשי הצוות, והסירה מתחילה את מסעה במעלה נהר הנאנג. בגרסת הבמאי מופיעה סצנה שבה מחפש קילגור אחר הסירה באמצעות מסוקים, ומשמיע ברמקולים הקלטה חוזרת של הודעה, שלפיה הם מתבקשים להחזיר את הגלשן. "לא אפגע בכם... אני רק רוצה את הגלשן שלי... הוא גלשן טוב", אך לבסוף הוא מתייאש, והסירה ממשיכה בדרכה במעלה הנהר.
המסע במעלה הנהר נאנג הופך לסיוט, כאשר הקבוצה נתקלת באירועים מוזרים וסוריאליסטיים יותר ויותר, ככל שהיא עולה במעלה הנהר ומתקרבת אל קורץ. התקריות שהסירה נקלעת אליהן כוללות טיגריס המתקיף את השף ואת וילארד, שירדו מהסירה לסייר בחוף בחיפוש אחר מנגו, הופעה של שפנפנות פלייבוי בפני המון חיילים שהופכת להשתוללות המונית, ותקריות נוספות.
ב"גרסת הבמאי" ישנה סצנה ארוכה נוספת, שבה מחליף וילארד שתי חביות של סולר תמורת שעה של התייחדות של השפנפנות עם אנשי הצוות. לאנס והשף מקיימים יחסי מין עם שתיים מהשפנפנות, אך הדיאלוג ביניהם ובין החשפניות מראה על נתק מוחלט בתקשורת.
תקרית חמורה במיוחד מתרחשת כאשר צוות הסירה עוצר סמפאן שעליו אזרחים, ומחפש האם הסמפאן נושא אמצעי לחימה. פיליפס מתעקש לעצור את הסמפאן על אף התנגדותו של וילארד. כאשר מתבצע החיפוש, עושה אחת האזרחיות שעל הספינה תנועה פתאומית לכיוון אחת החביות. קלין נבהל, ויורה באזרחים שעל הספינה, הורג את כולם ופוצע אחת מהן קשה. מסתבר שבחבית הסתתר כלבלב קטן לבן. פיליפס דורש לפנות את האזרחית הפצועה לקבלת טיפול רפואי, אך וילארד יורה בה למוות באקדחו, מתוך ידיעה שהדבר יביא לניכור בינו ובין הצוות. לאנס לוקח עמו את הכלבלב ומאמץ אותו.
כאשר הסירה מגיעה לעמדה האמריקאית האחרונה על הנהר נאנג, גשר דו לונג, יורדים וילארד ולאנס, המסומם מ-LSD, לבחון את המתרחש על החוף. הם מוצאים בעמדה המוני חיילים הנמצאים תחת מתקפה של הווייטקונג, מתרוצצים אנה ואנה, יורים ללא הפוגה, אך ללא כל הנהגה או מערך פיקודי כלשהו. כאשר וילארד מבין שמדובר במצב שהידרדר ויצא מכלל שליטה, הוא חוזר לסירה ומורה לפיליפס להמשיך במסע במעלה הנהר.
בגשר דו לונג מקבלים אנשי הצוות דואר. וילארד מקבל עדכון מודיעין שלפיו נשלח אל קורץ לפני מספר שבועות קצין נוסף בשם קולבי (סקוט גלן) במטרה להורגו, אך במקום להרוג את קורץ הוא הצטרף אליו. קלין קיבל הקלטה של קולה של אמו. בעודו משמיע את ההקלטה, נפתחת אש על הסירה, הכלבלב בורח וקלין נהרג. מנקודה זו מגלה פיליפס, שחש רגשות אבהיים כלפי קלין, יחס של עוינות כלפי וילארד.
ב"גרסת הבמאי" ישנה, בשלב זה, סצנה ארוכה נוספת, שבה נפגשים אנשי הצוות עם קבוצת חוואים צרפתים קולוניאליסטים ומתארחים בחוותם. בעל החווה, השייך למשפחה המתיישבת בהודו-סין מזה שבעים שנה, מותח ביקורת חריפה על המעורבות האמריקנית בווייטנאם, ואחת מבנות המשפחה, אלמנה בשם רוקסאן, לוקחת את וילארד לחדרה, ומסבירה לו כי כמו בעלה המנוח יש בו שני צדדים - הצד ההורג והצד האוהב.
כאשר הספינה מתקרבת אל מחנהו של קורץ, מתקיפים כפריים משבטים מקומיים פרימיטיביים את הסירה, ויורים עליה חיצים וחניתות. פיליפס נפגע, וכאשר וילארד בוחן את מצבו, מנסה פיליפס להרוג אותו באמצעות דקירתו בחוד החנית הבולט מחזהו. וילארד נאלץ לחנוק את פיליפס במו ידיו.
המסע במעלה הנהר נאנג מביא את אנשי צוות הסירה ששרדו בחיים למקום שבו נמצאות חורבות של מקדש עתיק. הם מוקפים בבני שבטים פראיים, המאופרים בכל גופם בצבע לבן. במקום נמצאים אנשים רבים, וייטנאמים וקמבודים, לבושים במגוון מדים ופרטי לבוש. כמו כן נמצאים במקום מספר אמריקנים, כמו צלם עיתונות מטורף (דניס הופר) או הקצין קולבי שנשלח לרצוח את קורץ. קולבי אינו מסוגל לדבר, ונראה כבמצב קטטוני. הצלם אינו מפסיק לדבר ולשבח את קורץ. לאחר סיור במקום, הנראה כתופת גיהנום, כשבכל פינה פזורות בו גוויות המוצגות לראווה, וראשי אדם המושלכים בצדי המדרגות, מצטרף לאנס ג'ונסון, המצוי תחת השפעת סמים, לאנשיו של קורץ, ואילו וילארד והשף שבים לסירה. וילארד מסביר לשף שבכוונתו לרצוח את קורץ, ומורה לו להתקשר למפקדה ולהזמין תקיפה אווירית על מחנהו של קורץ אם זה לא ישוב עד לשעה עשר באותו ערב. וילארד שב למחנה, נתפס ומובא בפני קורץ. לאחר מכן הוא נכלא במכלאה עשויה מבמבוק. מאוחר יותר משליך קורץ אל המכלאה את ראשו של שף.
בימים שלאחר מכן מתחיל קורץ בשיחות עם וילארד. השיחות הן, למעשה, מונולוג ארוך של קורץ שבו הוא מסביר לווילארד את הטירוף שבמלחמה, את חוסר התוחלת שבה, את דעותיו עליה, על הדרך שבה יש לנהל אותה, ועל הווייטקונג. יחסו לווייטקונג ולדרך שבה יש להילחם בו מודגמים בסיפור שבו הגיע קורץ לכפר בראש אנשיו כדי לחסן את ילדי הכפר מפני פוליו, אך לאחר עזיבת האמריקאים, כרת הווייטקונג את ידיהם של כל הילדים שחוסנו. קורץ מתייחס למעשה זה כאל "גאונות". בימים שחולפים בהקשבה להגיגיו של קורץ מורשה וילארד להסתובב באופן חופשי במחנה, ונראה כי קורץ חש אליו יחס אבהי. וילארד, לעומתו, חש כי עליו להרוג את קורץ, כי כולם רוצים בכך, ובראשם קורץ עצמו.
לילה אחד, כאשר הכפריים עוסקים בשחיטה טקסית של תאו, נכנס וילארד לחדרו של קורץ בשעה שזה מקליט את אחד ממסריו, והורג את קורץ עם מאצ'טה, באופן דומה לזה שבו הורגים הכפריים את התאו, באותו זמן. ברגעיו האחרונים לוחש קורץ "האימה... האימה...". וילארד מעיין ביומנו של קורץ, ומוצא כי כתוב בו באותיות גדולות ומודגשות, באדום, "השליכו את הפצצה, הרגו את כולם". וילארד יוצא מהחדר, ומוצא עצמו מוקף במאות מאנשיו של קורץ, שהמתינו מחוץ למבנה. כאשר הוא מוריד את נשקו, גם הם מורידים את נשקם, והוא הולך בין שורותיהם בשתיקה, ולוקח עמו את ג'ונסון אל הסירה. הסרט מסתיים בתחילת מסע הסירה חזרה במורד הנהר נאנג כאשר מילותייו האחרונות של קורץ מהדהדות בראשו של וילארד.
התסריט מבוסס על ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה" מ-1902, אך הוא שואב אלמנטים רבים מיצירות אחרות, כדוגמת ספרו של הכתב מייקל הר "שדרים" (Dispatches), העיבוד משנת 1965 של הבמאי ריצ'רד ברוקס לספרו של קונרד "לורד ג'ים", והסרט "אגירה, זעם האל" (Aguirre, the Wrath of God, 1972) של ורנר הרצוג.
רבים משייכים את דמותו של קורץ לדמותו של הסוכן האמריקני טוני פו, שפעל במבצעים חשאיים בתקופת מלחמת וייטנאם, ונהג לשמור את אוזני אויביו, ולהטיל מהאוויר את ראשיהם הכרותים בכפרים שמהם יצאו. קופולה מכחיש קשר זה, ומספר כי הדמות מבוססת באופן כללי על קולונל רוברט ריאו (Robert Rheault), שנאסר בשנת 1969 באשמת רצח אדם שנחשד כסוכן כפול.
תהליך יצירת הסרט, שבו נוצר תסריט ראשוני בידי מיליוס, שעובד לאחר מכן על ידי קופולה, ונערך לסרט מהררי חומר גלם צילומי שנוצר במהלך הצילומים, הביא ליצירה קולנועית שיש בה מרוחו של הספר ששימש לה מקור, אך היא שונה ממנו בפרטים מהותיים. יצירתו המקורית של קונרד עוסקת במלח מנוסה בשם מארלו, דמות החוזרת בסיפורי קונרד, היוצא במעלה נהר בקונגו הבלגית לאתר של סוחר בשם קורץ, שעבד עבור החברה המעסיקה את מארלו, וניתק עמה מגע. וילארד שונה מאוד ממארלו, לא רק בשמו, אלא גם באופיו ובמניעיו. וילארד יוצא למשימה שמטרתה המוצהרת היא להרוג את קורץ, בעוד שמארלו יוצא לאתרו ומנסה להצילו. קורץ הספרותי אף הוא, כקורץ שבסרט, שליט על פראי אדם במעמד של אל למחצה, וכמותו הוא מת כשבפיו המילים "האימה... האימה...".
הסרט, כמו הספר, חושף את המציאות הקשה של האימפריאליזם והקולוניאליזם. במהלך המאה ה-19 היה זה שלטונו האישי של המלך הבלגי לאופולד השני בקונגו, הידוע כיום כמשטר ניצול אכזרי, שביצע רצח עם בילידי קונגו. במאה העשרים רומז קופולה לדמיון בין משטר זה ובין המעורבות האמריקנית בווייטנאם. נושאים אלו מקבלים דגש נוסף ב"גרסת הבמאי", שלה נוספה סצנת "החוואים הצרפתים" הכוללת מונולוגים המתייחסים לנושאים אלו ביתר פירוט.
עם סיום הצילומים התלבט הבמאי קופולה כיצד לסיים את עלילת הסרט. שתי אפשרויות נראו בעיניו כסיום ראוי. באפשרות האחת, הורג וילארד את קורץ ועוזב את מחנהו, ובשנייה, נהרגים וילארד וקורץ בתקיפה אווירית. מכיוון שממשלת הפיליפינים התנתה את הצילומים בשטחה בהרס אתרי הצילום לאחר סיום הצילומים, עמדו לרשותו של קופולה מספר צילומים של אתר המקדש ההרוס ששימש כמחנהו של קורץ, כשהוא עולה בלהבות ומתפוצץ.
קופולה התכוון לצאת ל"סיור" עם הסרט, ולשם כך הוכנה גרסה בפורמט של 70 מ"מ, באיכות גבוהה יותר, והסרט הוקרן ללא כותרות וקרדיטים, כאשר אלו חולקו בתוכניה נפרדת לרוכשי הכרטיסים. הסרט הסתיים בסיום המוכר, שבו פניו של אליל אבן ממקדשו של קורץ משתלבים עם פניו של וילארד ושל סירתו השטה במורד הנהר, ולאחר מכן נמוג הסרט אל תוך מסך שחור, ללא קרדיטים או כותרות פרט לכותרת המכריזה על זכויות היוצרים לחברת זואיטרופ.
בגרסת 35 מ"מ הסטנדרטית, שהוקרנה בציבור הרחב בשנים 1978 ו-1979 היו מספר גרסאות סיום, המשקפות את התלבטויותיו של קופולה באשר לסיומו של הסרט, לבטים שלא חדלו עד לשלב שבו הוקרן הסרט לציבור הרחב, ואף לאחר מכן. בגרסת סיום אחת הוצג מעבר מתמונות של סירתו של וילארד השטה במורד הנהר, לכותרות ולקרדיטים, המוקרנים על רקע תמונות הבסיס המתפוצץ. הדבר הותיר חוסר ודאות באשר לסיומו של הסרט, ולבסוף נקבעה הגרסה המוכרת שבה מוקרנות הכותרות על מסך שחור. במהדורת ה-DVD של הסרט, שהתבססה על הפורמט האיכותי של 70 מ"מ, לא הוקרנו כותרות בצמוד לסרט, ואלו נמצאו באזור שונה ב-DVD. ל"גרסת הבמאי" צמודות כותרות על רקע שחור, ומוזיקה של להקת "Rhythm Devils", שהקליטה את הפסקול לסרט המקורי.
גרסתו המוכרת של הסרט היא בת 153 דקות. קופולה צילם מאות אלפי מטרים של פילם, ועבודת העריכה ארכה כשנתיים. גרסה "מחתרתית" בת 289 דקות מופצת באופן לא רשמי, אינה ניתנת לרכישה מסחרית, וכוללת הצגה של הסצנות העיקריות שצולמו לפי סדר התרחשותן הכרונולוגי. הגרסה כוללת שינויים נרחבים בעלילה, מושם בה דגש על דמויות משניות בסרט הערוך, כדוגמת דמותו של קולבי, הקצין שקדם לווילארד במשימת ההתנקשות, המושם בפיו דיאלוג משמעותי, והוא אף יורה בצלם המטורף המגולם בידי דניס הופר, בטרם ייהרג בעצמו. עותק באיכות נמוכה באורך של 330 דקות ניתן אף הוא לרכישה ולצפייה.
בשנת 2001 ערך קופולה "גרסת הבמאי" לסרט, הארוכה ב-49 דקות מהגרסה המוכרת, ואורכה הכולל הוא 202 דקות. ניתן לרכוש את שתי הגרסאות בנפרד או במארז DVD.
הגרסה החדשה, לה קרא קופולה "Redux", ביטוי שמשמעותו "להחזיר למצב המקורי" (אין זו "גרסת הבמאי" של הסרט מאחד משלבי עריכתו, אלא עריכה מאוחרת לגרסה הסופית), מתאפיינת בעושר גדול יותר של פרטים, ונוספו בה מספר סצנות שהושמטו מהגרסה המוכרת, כמו סצנות קרב נוספות בחלק העוסק בקולונל קילגור, סצנה שבה מקריא קורץ לווילארד ידיעות מהשבועון טיים מגזין העוסקות במלחמה, ושינויים קטנים נוספים. בגרסה זו נוספו שתי סצנות ארוכות ומשמעותיות.
באחת, מגיעים וילארד וצוותו, לאחר מותו של מיסטר קלין, למטע של חוואים צרפתים, ובו הם עורכים לקלין הלוויה צבאית ומוזמנים לבית המשפחה לסעודה. ילדיו של קופולה, ג'אנקרלו ורומן, מגלמים את ילדי המשפחה. בסצנה זו נושאים החוואים הצרפתים מונולוגים ארוכים שבהם מובעת דעה נחרצת נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם, ונגד הקולוניאליזם בכללותו. הסצנה מסתיימת כשאחת מבנות המשפחה, אלמנה בשם רוקסאן (אורור קלמנט), מפתה את וילארד למיטתה. מהתבטאויותיו של קופולה בסרט "לבבות המאפליה", עולה כי הסצנות הוסרו בשל איכות צילום ירודה. בשנת 2001 ניתן היה לשפר את איכות הצילום בשיטות דיגיטליות ולהוסיפן לסרט.
בסצנה נוספת מגיעים וילארד וצוותו למחנה שבו נמצא המסוק שהטיס את שפנפנות הפלייבוי, כשהוא מקורקע ללא דלק. וילארד מחליף שתי חביות סולר תמורת שעתיים של התייחדות עם השפנפנות. השף ולאנס מנצלים את העסקה, ומצליחים לקיים יחסי מין עם השפנפנות, תוך שהם דוחקים החוצה את מיסטר קלין, אך הדיאלוג בין הזוגות מראה על חוסר תקשורת וחוסר הבנה מוחלט ביניהם.
הפקת הסרט הייתה ארוכה ומסובכת, ונתקלה בקשיים רבים, משלב קדם ההפקה, ועד להצגתו הראשונית של הסרט בפסטיבל קאן. צילומי הסרט נערכו בתנאים קשים, נמשכו זמן רב מן המתוכנן, ועלו פי כמה מהתקציב שיועד להם. הצילומים גבו מחיר אישי כבד מהמעורבים בהם, לרבות קופולה, שכמעט ואיבד את הונו ואת שפיות דעתו, ומרטין שין, שלקה בהתקף לב. שלב הפוסט-פרודקשן ארך כשנתיים לאחר סיום צילומי הסרט. על הסרטת הסרט הופק בשנת 1991 סרט תיעודי בשם "לבבות המאפליה: אפוקליפסה של יוצר סרטים", שתיעד את הקשיים המקצועיים והאישיים בהם נתקלו קופולה והסרט בעת ההסרטה.
בשנת 1969 היה ג'ון מיליוס, בוגר צעיר של בית ספר לקולנוע, חלק מחבורת קולנוענים צעירים שעבדו על הסרט "אנשי הגשם" בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. חברו לצוות, עוזר הבמאי ג'ורג' לוקאס, ביקש ממנו לכתוב תסריט על מלחמת וייטנאם. מיליוס זכר שבבית הספר לקולנוע נטען כי ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה" הוא ספר שלא ניתן להפיק ממנו סרט. "זה היה כמו לנפנף סמרטוט אדום בפני שור", אמר מיליוס. בעידודם של לוקאס וקופולה החל מיליוס בכתיבת תסריט, שנקרא בתחילה "החייל הפסיכדלי" ולאחר מכן "אפוקליפסה עכשיו", כותרת שקיבלה השראה מסיכה שראה על בגדו של היפי - "נירוואנה עכשיו". בשלב זה היה התסריט כמעט קומי, והקולנוען גארי קורץ שהיה מעורב בשלבי ההפקה הראשונים טוען כי היה מדובר יותר ב"מ.א.ש" ופחות ב"לב המאפליה".
בתחילת ניסיונות ההפקה היה ג'ורג' לוקאס מיועד לביים את הסרט. הוא תכנן את הצילומים לאחר סיום סרט המדע הבדיוני "THX 1138", שאמורים היו להסתיים ב-1971. הקולנוען גארי קורץ נשלח בחיפוש אחר אתרי צילומים שונים. לטענתו, המקום היחיד ששילב ג'ונגל ומסוקים זמינים היה הפיליפינים. בתחילה שיתפו פעולה עם חברת ההפקה סרטי קולומביה, אך ככל שהחלו ההכנות לצילום להתקדם, חששה קולומביה מצילום "קומדיה על מלחמת וייטנאם" בעוד המלחמה בעיצומה. אז תכנן לוקאס לצלם את הסרט בתקציב נמוך, במצלמת 16 מ"מ בצורה מעין תיעודית, ולשלוח צוות יפני לצלם בווייטנאם עצמה, דבר שהיה בלתי אפשרי לצוות אמריקני. בשלב זה החל לוקאס לקדם את רעיונו ל"סרט על רוק'נרול" שהיה לבסוף ל"אמריקן גרפיטי", והפקת "אפוקליפסה עכשיו" נדחתה. ב-1974 חזר קופולה ועיין ברעיון. לוקאס היה שקוע ביצירת "מלחמת הכוכבים" ואף מיליוס לא היה פנוי. קופולה החליט לביים את הסרט בעצמו. הוא זנח את רעיון הצילום ב-16 מ"מ, והחליט ליצור סרט "שיעניק לצופה את כל הכוח והיופי שהקולנוע מסוגל להעניק", ו"ייקח את הקהל לחוויה ללא תקדים של המלחמה, שיגרום לו להגיב כמו אלו שחוו את המלחמה" בחודשים הבאים חיפשו אנשיו של קופולה אתרי צילום בפיליפינים, וקופולה עצמו עסק בשינויים מהותיים בתסריט, כשהוא מנסה למצוא מימון לסרט. ליהוק השחקנים החל באותו השלב. מרלון ברנדו היה בחירתו של קופולה לתפקיד קורץ מלכתחילה, אך תפקידו של וילארד היה קשה יותר לליהוק. סטיב מקווין היה הבחירה הראשונית, אך הוא סירב. כן סירבו לתפקיד אל פצ'ינו, ג'ק ניקולסון, רוברט רדפורד וג'יימס קאן. מרטין שין, שעשה רושם חיובי על קופולה בעת מבחני הבד לסרט "הסנדק" הביע עניין, אך היה עמוס מכדי לקבל את התפקיד, ולבסוף לוהק הרווי קייטל.
כצלם הסרט נבחר ויטוריו סטוררו, שהיה ידוע בשל עבודתו עם במאים אירופים כברנרדו ברטולוצ'י, בסרטים כגון "הקונפורמיסט" ו"הטנגו האחרון בפריז". קופולה העדיף את סטוררו על הצלם הקבוע עמו עבד, גורדון ויליס, ומסר בידיו חופש פעולה מוחלט באשר לצדדים החזותיים של הסרט.
במרץ 1976 יצאו קופולה ומשפחתו לצילומים בפיליפינים שאמורים היו להיות חמישה חודשים שלווים. תקציב הסרט הוערך ב-13 מיליון דולר והסתמך על רווחיו של קופולה מ"הסנדק", וקופולה סבר כי הדבר מעניק לו חופש אמנותי בלתי מוגבל. אך למעשה, הייתה זו תחילתו של סיוט, שאותו סיכם קופולה במשפט, שהבהיר כי לא היה מדובר ב"סרט על וייטנאם" אלא ב"וייטנאם" עצמה - "זו וייטנאם, והדרך שבה צילמנו את הסרט דומה מאוד לדרך שבה התנהגו האמריקנים בווייטנאם. היינו בג'ונגל, היה לנו יותר מדי כסף, יותר מדי ציוד, ובאופן איטי יצאנו מדעתנו".
חמשת חודשי הצילומים תפחו לשמונה (עם הפסקות מרובות), במהלכם אירעו תקלות ותקריות רבות שהפכו את התהליך לסיוט עבור המעורבים בו, ובמיוחד עבור קופולה ומשפחתו. תקציב הסרט התנפח ל-30 מיליון דולר, רובם התקבלו מחברת יונייטד ארטיסטס שחשה כי עליה לשמור על ההשקעה בסרט לו רכשה מראש את זכויות ההפצה. קופולה סיים את ההסרטה כשהוא בחובות עצומים, אינו בטוח באשר לדרך שבה יערוך את הסרט וכיצד יסיים אותו.
הסרט צולם במספר אתרים בפיליפינים באי לוזון שהוא הצפוני ביותר בין איי הפיליפינים, ובו נמצאת הבירה מנילה. אתר הצילומים בחוף איבה, על חופה המזרחי של לוזון, צפון מערבית למנילה, נהרס בחודש מאי בסופה טרופית, וחייב את העתקת הצילומים לפאגסאנג'ן, דרום מזרחית למנילה. מתקפת המסוקים של קילגור צולמה בחוף באלר בצפון מזרח לוזון. המסוקים, שסופקו על ידי נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס, שימשו לצילומים ביום, ולמתקפות כנגד מורדים בלילה. בצילומים השתתפו בני שבט האיפוגאו המקומי, שצפייתו של קופולה במנהגיהם הביאה להסרטת סצנת טבח התאו, שלא הייתה בתסריט המקורי.
לא רק הסרטת הסרט והצילומים עצמם עוררו קשיים, אלא גם צוות השחקנים. כבר לאחר מספר ימי צילומים חש קופולה כי קייטל הוא הליהוק הלא נכון לתפקיד וילארד, והחליפו במרטין שין. שין הגיע לאתר הצילומים לאחר שהצוות עבד כבר קרוב לחודשיים. הוא נכנס באופן כה מוחלט לתפקידו של וילארד, והשקיע בסרט מאמץ כה רב, שבמהלך הצילומים לקה בהתקף לב, והוא בן 36. הסצנה הפותחת את הסרט, שבה מצולם וילארד כשהוא שיכור במלון, צולמה כששין, שהיה אז אלכוהוליסט, נמצא במצב של שכרות. פציעת ידו של וילארד נבעה מפציעה אמיתית שפצע עצמו שין בעת הצילומים, כשהכה בכוח במראה. מרלון ברנדו הגיע לסט במשקל עודף ניכר, אף על פי שדמותו אמורה הייתה להיות רזה וחולה, וכמו כן לא קרא כלל את הספר "לב המאפליה", אף על פי שהבטיח זאת לקופולה. רוב תפקידו של ברנדו אולתר במהלך הצילומים. ב-21 במאי 1977 הסתיימו הצילומים, והצוות שב לארצות הברית.
הצילומים הרי האסון היו לשם דבר בתעשיית הקולנוע. במהלך הצילומים צילמה אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס פורד קופולה, יומן מצולם המתעד את הנעשה מאחורי הקלעים - מזג האוויר הנורא, בעיות הבריאות של השחקנים, התמודדותו של קופולה עם בעיות התקציב, ומה שנראה כהרס חייו והקריירה שלו. בשנת 1990 הועברו חומרי הגלם של אלינור קופולה לשני הבמאים הצעירים, ג'ורג' היקנלופר ופקס בהר, ששילבו אותם עם ראיונות עדכניים עם המעורבים, והפכו אותם לסרט בשם "לבבות המאפליה" שהוקרן לראשונה בשנת 1991. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית, ולפרסים רבים.
גם לאחר שהסתיימו הצילומים, בקיץ 1977, עמדו בפני קופולה מספר בעיות עיקריות. האחת הייתה עריכת מאות הקילומטרים של פילם שצילם, לסיפור בעל משמעות באורך סביר. בסך הכול צולמו 230 שעות. היחס לעומת המוצר המוגמר שאורכו כשעתיים וחצי הוא 95:1. היחס המקובל בעולם הקולנוע עומד על כ-20:1. חלק מהסצנות, כדוגמת סצנת התקפת המסוקים, צולמו באמצעות שמונה מצלמות בו זמנית כשבכל אחת אלף רגל (כעשר דקות צילום) של פילם. לאחר סיום הצילומים שונה מיקום המצלמות, והסצנה צולמה מחדש עד שבכל מצלמה הצטברה כשעה וחצי של צילום. הדבר יצר עושר אדיר של תמונות וזוויות צילום, אך הקשה מאוד על העריכה. הבעיה השנייה הייתה הקלטת הפסקול לסרט. צילומי הסרט החלו, על פי תסריטו של מיליוס, בליווי קולו של מספר. בשלב מסוים סטו הצילומים מאוד מן התסריט הכתוב, וקולו של המספר נזנח. בפני העורך ואיש הקול, וולטר מרץ' עמדה המשימה ליצור פסקול, ונרטיב, הכוללים קולו של מספר, שיוביל את הסיפור באופן הגיוני מתחילתו ועד סופו, וליצור זאת באמצעות הכמות האדירה של חומר גלם שעמד לרשותו, שיכול היה להוביל למגוון אדיר של פתרונות עריכה. הייתה זו המכשלה העיקרית שהביאה לדחיית מועד ההקרנה פעם אחר פעם. בינואר 1978, לאחר שהקרנות מבחן הראו כי הסרט אינו מובן, נשכר לכתיבת קולו של המספר העיתונאי מייקל הר, שספרו "שדרים" (Dispatches) על מלחמת וייטנאם, שימש כהשראה לכתיבת חלק מן התסריט. הר בילה כשנה בכתיבת קולו של המספר, הוא קפטן וילארד, בהדרכתו הצמודה של קופולה.
אילוצים בעריכה הביאו לכך שסצנות מפתח שבצילומן הושקע זמן ומאמץ נותרו על שולחן העריכה (כגון סצנת החווה הצרפתית, ששבה בגרסת הבמאי ב-2001). באפריל 1979 הוקרנה גרסת עבודה ל-900 צופים, שהגיבו בצורה שלילית. לאחר מכן החליט קופולה להקרין את סרטו בפסטיבל קאן. לקראת ההקרנה בפסטיבל הקרין קופולה את הסרט בהקרנות מבחן בגרסאות שונות. המבקרים שהגיעו להקרנות קטלו את הסרט. רכילאית הטלוויזיה המשפיעה רונה בארט קראה לסרט ברשת ABC "כישלון מביך". קופולה ידע כי הוא לוקח סיכון בפסטיבל קאן, אך זכר את הצלחת הסרט "השיחה" והאמין כי הוא יכול להפוך את הגלגל ולהפוך את הסרט להצלחה. בסופו של דבר זכתה הגרסה המוקרנת להצלחה בקרב שופטי הפסטיבל, והסרט קיבל את פרס דקל הזהב בשיתוף עם סרטו של פולקר שלנדורף, "תוף הפח". הפצת הסרט בצורה מסחרית החלה באוגוסט 1979, בגרסה המוכרת בת 153 הדקות בפורמט של 35 מ"מ. עם תחילת ההפצה המסחרית, קיבל הסרט תשבחות וביקורות חיוביות, ואף היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר באותה השנה, מהם זכה בשניים - פרס לסטוררו על הצילום, ולמרץ' על הסאונד. בסופו של דבר כיסה הסרט את עלות הפקתו, ואף הביא רווחים ליוצריו. בארצות הברית בלבד הצליח הסרט להביא להכנסות בגובה של כ-79 מיליון דולר. הקרנת גרסת הבמאי ב-2001 הביאה לרווח של ארבעה מיליוני דולרים נוספים.
"אפוקליפסה עכשיו" עוסק במגוון נושאים. הרובד המיידי, הגלוי, שיש לראות בהקשר של אמצע שנות ה-70 שבמהלכן נוצר הסרט, הוא הביקורת על מלחמת וייטנאם, על האכזריות שגילו החיילים האמריקנים, על חוסר הטעם שבלחימה, ובמעורבות האמריקנית בווייטנאם מלכתחילה. רובד נוסף, ועמוק יותר, הוא אמירה על טבע האדם ועל המלחמה. המבקר וינסנט קנבי, כתב בניו יורק טיימס עם תחילת הקרנת הסרט, בשנת 1979, כי "אפוקליפסה עכשיו מצדיק את שמו, וחושף לא רק את הפנים השונות של המלחמה אלא גם את הניגוד שבין התלהבות ושעמום, אימה ורחמים, ברוטליות ויופי." מסעו של וילארד בתוך האימה הווייטנאמית אינו קשור למלחמת וייטנאם דווקא. לאחר הקרנת "גרסת הבמאי" ב-2001 מצאו המבקרים כי הסרט עודו רלוונטי כפי שהיה ב-1979. מסעו של וילארד אינו רק גאוגרפי, כי אם נפשי ופנימי, מסע אל תודעתו הוא, ואל המפגש עם האני-האחר שלו, קורץ. המבקר רוג'ר איברט כתב בשנת 1999 כי "סרטים חשובים אחרים כ'פלאטון', 'צייד הצבאים' ו'מטאל ג'אקט' נוקטים בגישה משלהם כלפי וייטנאם... אך 'אפוקליפסה עכשיו' הוא סרט וייטנאם הטוב ביותר, אחד הסרטים הגדולים ביותר בכלל, בגלל שהוא הולך מעבר לאחרים, למקומות החשוכים של הנשמה. הוא אינו על המלחמה כמו על הדרך שבה חושפת המלחמה את האמיתות שהיינו שמחים להשאיר נסתרות" מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב, לאחר שצפה בסרט בפסטיבל קאן ב-1979: "מה שגדול בסרט, ומה שישאיר אותו בחיים שנים רבות וידבר לקהלים רבים, הוא מה שקופולה משיג ברמה שעליה דיבר טריפו - הרגעים של הייסורים והשמחה שבעשיית הקולנוע. כמה מרגעים אלו מגיעים בה בעת. היזכרו שוב במתקפת המסוקים והשילוב המטריד של אימה והתעלות. זכרו את היופי המוזר של המסוקים העולים מבעד לעצים בצילום רחוק, והכוח המטורף של המוזיקה של ואגנר, המנוגנת בקול בזמן המתקפה, ותרגישו למה התכוון קופולה: רגעים אלו, שכיחים בחיים כבאמנות, כאשר כל המסתורין הענקי של העולם, כה איום, כה יפה, נראה כתלוי על בלימה".
הפילוסוף והפוסטמודרניסט הצרפתי ז'אן בודריאר (1929 - 2007), התייחס בספרו "סימולקרות וסימולציה" לסרט "אפוקליפסה עכשיו" כדוגמה אחת מני רבות לצורך של החברה האנושית להחליף את המציאות והמשמעויות שלה בסימנים ובסמלים שהופכים את המציאות להדמיה. הוא גרס כי הסרט הוא למעשה המשך המלחמה שנעשתה לסרט שהפך למלחמה, "השניים חוברים זה לזה באמצעות זליגתם המשותפת לטכניקה". שכן, פעלולי הסרט ופעלולי המלחמה, חד הם. הם לא יותר מרצף של אפקטים מיוחדים. הן הסרט והן המלחמה קורצו מאותו החומר. "שניהם כאחד הם שלבים במלחמה חסרת מוצא שהמשתתפים בה, אינם מבינים דבר".
הסרט זכה לאזכורים ומחוות רבים בתרבות הפופולרית, כמו גם לפרודיות רבות. בין היתר צולם בשנת 1980 סרט בתקציב נמוך בשם "Porklips Now" שהעתיק את עלילת הסרט למרדף של פקח בריאות אחר בעל מפעל לעיבוד בשר. כן ידועה הסצנה מהסרט הפארודי "לרקוד עם לוחמים" (1993) בו כיכב צ'ארלי שין, בנו של מרטין שין, בה עולה צ'ארלי שין במעלה נהר בדרכו למשימה צבאית בזמן שהוא מצטט מכתב שכתב בפלאטון, ובמורד הנהר, בכיוון ההפוך, שטה סירת המשמר מהסרט אפוקליפסה עכשיו, ועליה מרטין שין המצטט שורות משלו מהסרט, ושניהם צועקים אחד לשני בו זמנית "אהבתי אותך בוול סטריט" (שני השחקנים שיחקו בסרט זה).
כן מאוזכר הסרט במספר שירים פופולריים. להקת ההבי מטאל "איירון מיידן" כללה באלבומה "The X Factor" שיר בשם "The Edge Of Darkness", העוסק במחשבותיו של וילארד במהלך הסרט. להקת הפאנק הבריטית הקלאש הוציאה שיר בשם "Charlie don't Surf", ששמו לקוח משורה מפורסמת בסרט ועוסק במלחמה. השיר "צדק צדק תרדוף" מאלבומו של מאיר אריאל "מודה אני" כולל את השורה "אך הגיחוך של מרלון ברנדו מול הקנה של מרטין שין / נשאר כמו שיא של גודל בשביל ג'ימי ודין". בשנת 2001' הוציאה להקת המטאל sodom את האלבום m16 הכולל את השיר napalm in the morning,אשר חוזר וחוזר על המשפט המוכר מהסרט ואף כולל את המשפט:"i love the smell of napalm in rhe morning... it smells like a victory.
את מוזיקת הרקע לסרט כתב המלחין קרמיין קופולה, אביו של פרנסיס פורד קופולה. המוזיקה זכתה בפרס גלובוס הזהב כמוזיקה המקורית הטובה ביותר בשנת 1979. בסרט מופיעים מספר שירים נוספים, כשירה של להקת קרידנס קלירווטר רבייבל "סוזי Q" המנוגן בעת מופע החשפנות של שפנפנות הפלייבוי, ושירים אחרים, אך הוא זכור במיוחד בשל שילובם של שני קטעי מוזיקה, המתאימים התאמה מושלמת למתרחש על המסך. השיר "הסוף" - "The End" של להקת הדלתות, המנוגן בתחילת הסרט ועם סיומו, והקטע "דהרת הוולקירות" מתוך האופרה "הוולקירה" של ואגנר, המנוגן בעת מתקפת המסוקים.