גלישת גלים היא ספורט גלשן, הגולש עומד על גלשן, הנושא אותו על פני הגל.
העדויות המוקדמות ביותר לגלישה הם באיים הפולינזים
ה-WSL הוא הארגון הבינלאומי לתחרויות גלישה. ארגון זה מפעיל מדי שנה מספר סבבי תחרות, ובכל סבב מספר תחרויות לרמות דירוג שונות, הן בקטגוריית גברים והן בנשים. הסבב בו מתחרים הגולשים בעלי הדירוג הגבוה ביותר הוא סבב ה-WCT – world championship tour. בסבב זה מתחרים מדי שנה 36 הגולשים הטובים ביותר מכל העולם. מדי שנה נערכות בסבב זה עשר תחרויות שמתקימות בכל אזורי העולם. לא כל גולש יכול להיכנס לסבב ה-WCT אלא רק גולש שסיים באחד מן המקומות הראשונים בסבב ה-WQS – world qualifying tour.
התחרויות מתבצעות בפורמט דומה לתחרויות בענפי ספורט כגון התעמלות מכשירים: הגולשים מדגימים את ביצועיהם בפרק זמן קצוב מראש וצוות שופטים מחלק להם ציונים על פי מספר כללים וקריטריונים.
בכל אזור בו הספורט קיים ישנן מסגרות מקומיות (אזוריות וארציות) וטובי הגולשים מהמסגרות הללו יכולים להשתתף, בהימצא מקור שיממן זאת עבורם, בסבבי התחרות בינלאומיים. מקורות המימון לפעילויות כאלו הם רובם ככולם חברות של מותגי גלישה (ציוד ואופנה).
יש הטוענים כי גלישה תחרותית סותרת במהותה את חוויית הגלישה המקורית, מכיוון שהיא מכניסה ממדים של יעילות, תכנון והספק לספורט שבבסיסו אמור להיות חופשי, אינטואיטיבי ורגוע ככל האפשר. מצדדת בטענה זו העובדה שאת קטעי הגלישה המרהיבים ביותר לרוב ניתן למצוא במקצים של גלישה חופשית.
באולימפיאדת טוקיו שנערכה ב-2021 התווסף ענף גלישת הגלים לענפי התחרות.
גלישת הגלים מתבצעת באמצעות גלשני גלים ייעודיים אשר מחולקים למספר קטגוריות:
הים המתאים ביותר לגלישה בישראל הוא הים התיכון לאחר סערות, כאשר אין רוח והגלים עולים באופן מסודר. מצב זה נקרא בשפה המשותפת לגולשים מסביב לעולם, "Swell". מכיוון שחופי ישראל הם בשולי הים התיכון ולא באחד האוקיינוסים, הגלים בישראל הם קטנים ביחס לגלים עליהם מקובל לגלוש בעולם.
כמו כן, הרוח היא זו שיוצרת את הגלים ונותנת להם את צורתם. הרוח הטובה ביותר בישראל ליצירת גלים היא רוח דרומית-מערבית או מערבית. רוח זו היא רוח מסוג "On-shore", שבאה מהים לכיוון החוף ומייצרת גלים.
הגלישה בישראל כבר הייתה מוכרת כספורט בצורתו הראשונית בשלהי שנות העשרים, בעיקר בחופי תל אביב, בשתי צורות: האחת, באמצעות החסקות של המצילים ששימשו כגלשנים מסורבלים ומסוכנים, השנייה התייחסה לנערים שהיו בונים לעצמם מקרשים שונים גלשן קצר המתחיל במותניים והלאה עד קצה הזרועות, וכך היו מתרוממים עם הגלים ונסחפים במהירות לעבר החוף. פעולה זו נקראה "לתפוס גל". הנערים הגולשים האלה נקראו "תופסי הגלים". את הגלישה המודרנית על פי גרסה אחת הביא לארץ באמצע שנות ה-50, ד"ר דוריאן פסקוביץ, יהודי ממוצא אמריקאי, שהגיע ארצה לחופשה כשבידיו גלשנים ובלבו תקווה להקים נבחרת גלישה שתייצג את ישראל באליפות העולם. דוריאן מצא לעצמו מצילים בחופי תל אביב (שאול זינר, אחיו שאלתיאל זינר ושמאי טופסי קנצפולסקי) ולימד אותם את יסודות הגלישה. לאחר מכן חזר לארצות הברית ושמר איתם על קשר. הענף התפתח במשך השנים ונוספו אליו עוד גולשים. המציל התל אביבי שמאי קנצפולסקי הידוע בכינויו 'טופסי' היה גם עסוק בבניית גלשנים ובהשכרת גלשנים בחופים. היו אלה גלשנים קלים עשויים מחומרי סיבי זכוכית. בנו אמור קנצפולסקי היה אלוף ישראל בגלישה במשך שנים לא מעטות ואף הגיע למקום השני באליפות אירופה בגלישת גלים.
בשנות ה-70 בנה המציל משה ירום (מוסה) בחוף הצוק 10 גלשנים באופן ידני, אותם השכיר למצילים ולאחרים, על פי ההעדפה לגלשן בעל עיצוב ומספר מסוים. בתחילת שנות ה-80 פתח מוסה מפעל גלשנים ליד שגרירות ארצות הברית בת"א ואחר כך העביר אותו להרצליה. מוסה היה מוסד ידוע בתחומו, ועליו נכתב בשירה של להקת משינה "הסיפור שלא נגמר" מהאלבום "רומנטיקה עתידנית": "עזבתי את בית הספר בגלל חוסר תאמה, ובים הייתי גבר אצל מוסה בסוכה". כל זאת, גם כאשר חבר להקת משינה, שלומי ברכה הוא גלשן וותיק.
בשנות ה-80 הייתה סצנת הגלישה בישראל כבר בשיאה, וגם נוספו אופנות גלישה אחרות ובראשן אופנת הגלישה 'גזוז-סאן-שיין', ומוזיקת גלישה נעשתה פופולרית וחלק מהמקובלת. לקראת שנות ה-90 ענף הגלישה בישראל החל לדעוך וזאת עקב מספר שנות "שחיין" בגלים, ולאחר סגירתה של חברת הביגוד 'גזוז-סאן-שיין' בשל נסיגה מ"אופנת הגולשים" בישראל ובעולם.
בסוף שנות ה-90 קיבל הענף דחיפה בזכות שנה מבורכת בגלים, שהחזירה את הגולשים לים.
מספר הגולשים בישראל מוערך בכ-40 אלף גולשים ובכל שנה גדל מספר זה. ארגון הגלישה הישראלי הוא ISA – Israel Surfing Association. תחרויות נערכות בחופים השונים בזמן גלים לאורך השנה כולה, ובחסות חברות הגלישה המובילות בארץ. התחרויות נערכות בקטגוריות: ילדים, נוער, בוגרים.