הנסים של ישו הם המעשים העל-טבעיים המיוחסים לישו בברית החדשה ובטקסטים נוצריים אחרים. מרבית הנסים קשורים לריפוי באמונה, גירוש שדים, תחיית מתים, שליטה בטבע וסליחת חטאים .
בבשורות הסינופטיות (בשורות מרקוס, מתי ולוקס), מסרב ישו לספק לאותם ספקנים שחלקו עליו אות פלאי להוכחת אלוהיותו. בבשורת יוחנן, נאמר שישו ביצע שבעה אותות מופלאים, החל מהפיכת מים ליין בתחילת שליחותו זו ועד להחייאתו מהמתים של אלעזר, לקראת סופה של שליחותו עלי אדמות.
עבור כנסיות פונדמנטליסטיות, אוונגליסטיות ומסורתיות, המייחסות משמעות מילולית לכתבי הקודש, הנסים הללו הם בבחינת אירועים היסטוריים שהתרחשו בפועל. עבור כנסיות ליברליות, הנסים הללו מהווים סיפורים בעלי משמעות מטפורית בלבד..
ברוב המקרים פרשנים נוצרים מקשרים כל אחד מן נסים ללימוד מסוים, המשקף מסר מסוים של ישו.
בחיבור "הנסים של ישו" מתאר הפרשן ה. ואן דר לוס שתי קטגוריות עיקריות של נסים המיוחסות לישו: הללו שהשפיעו על בני אדם, כגון, העיוור מבית-ציידה ונקראים "נסי ריפוי", וכאלה שיש בהם משום "שליטה על הטבע", למשל הליכה על מים. שלושה סוגי נסי הריפוי שתוארו הם: נסים שבהם נרפאו מחלות, נסים שבהם בוצע גירוש שדים ונסים שבהם בוצעה החייאה מן המתים . קארל בארת' ציין כי בין הנסים הללו, נס ההשתנות של ישו, הוא ייחודי בכך שהנס קורה לישו עצמו. גם נס עלייתו של ישו לשמים הוא נס ייחודי שלא התרחש כתוצאה מפעולה של ישו עצמו, אלא שהוא נישא השמימה בעננים, בגבורת אלוהים.
לדברי קרייג בלומברג, קיים מאפיין משותף אחד בין כל הנסים שביצע ישו בתיאורי הבשורה וזה שהוא העניק אותם ברוב חסדו, חינם אין כסף, ומעולם לא ביקש ואף לא קיבל בשום צורה תמורה לביצוע הנסים, לרבות עבור נסי הריפוי שלו, שלא כמו רבים מן המרפאים למיניהם, כולל הכוהנים גדולים בתקופתו, שחייבו קבלת תמורה מהללו שנרפאו על ידם. בבשורת מתי י: 8 ציווה ישו על תלמידיו לרפא חולים ללא כל תמורה באומרו: "רִפְאוּ אֵת הַחוֹלִים טַהֲרוּ אֵת הַמְּצֹורָעִים הָקִימוּ אֵת הַמֵּתִים וְאֵת הַשֵׁדִים גָּרֵשׁוּ, חִנָּם לְקַחְתֶּם חִנָּם תִּתֵּנוּ". יתר על כן הוא מעולם לא ייחס את מעשי הנסים לעצמו, אלא לגבורה ששרתה עליו מלמעלה - מאביו שבשמיים.
לא תמיד ברור בוודאות שכאשר נס מסוים מתואר בשתי בשורות או יותר, התיאורים מתייחסים לאותו אירוע. לדוגמה, במהלך ריפוי עבדו של שר המאה, בבשורת מתי ח: 13-5, ובבשורת לוקס ז: 10-1 מסופר כיצד ריפא ישו את עבדו של שר המאה (הסנטוריון) הרומי בכפר נחום. בבשורת יוחנן ד: 54-46, ישנו תיאור דומה של נס הריפוי בכפר נחום, אך הוא מתואר שם באופן שונה במקצת, היות שמסופר שם כי היה זה בנו של פקיד מלכותי שנרפא מרחוק.
קבוצת הנסים הגדולה ביותר המוזכרות בברית החדשה כוללת נסי ריפוי. הבשורות מספרות על הנס באופן השונה בכמות הפרטים הניתנים לכל נס, לפעמים מרפא ישו תוך כדי דיבור פשוט, פעמים אחרות הוא מבצע דבר מה, כמו הנחת ידיים או יריקה ויצירת טיט תוך עירוב רוק עם עפר. בדרך כלל נזכרים נסי הריפוי בבשורות הסינופטיות אך לא בבשורת יוחנן.
הבשורות הקנוניות מתארות מספר נסי ריפוי עיוורים שביצע ישו. המוקדם ביותר הוא סיפור ריפויו של העיוור בבית צידה בבשורת מרקוס. בבשורת מרקוס קיים גם תיאור של ריפוי של אדם בשם ברטימי, שבוצע בשעה שישו עוזב את יריחו. בבשורת מתי קיים תיאור פשוט יותר שמתבסס עליו במידת מה, כאשר שני עיוורים, ששמם לא מוזכר, במקום הסיפור על עיוור אחד. ("הכפלה" מסוג זה אופיינית למתי בהשוואה לטקסטים בבשורת מרקוס) גרסה זו שונה במקצת בכל שהסיפור מתרחש בגליל, ובמיקום מוקדם יותר בסיפור . בבשורת לוקס הסיפור על ישו המרפא עיוור ללא שם, אך מעביר את האירוע בזמן ומקום כאשר ישו מגיע ליריחו (מתי כ: 34-29, מרקוס י: 52-46, לוקס יח: 43-35)
בבשורת יוחנן מתואר אירוע שבו ישו מרפא עיוור מלידה, במהלך חג הסוכות, כחצי שנה לפני צליבתו. ישו מערבב רוק עם עפר כדי ליצור תערובת טיט אותה הוא מורח על עיניו של האיש. הוא מבקש מהאיש לשטוף את עיניו בבריכת השילוח. כאשר אותו עיוור עושה זאת הוא מסוגל לראות. כשנשאל ישו על ידי תלמידיו האם הגורם לעיוורונו היו חטאי אביו או אמו של האיש, עונה ישו כי אף לא אחד מהם .
סיפור שבו מרפא ישו מצורע מופיע במרקוס א: 45-40, במתי ח: 4-1, בלוקס ה: 16-12. לאחר שריפא את האיש הוא מורה לו לבוא למקדש ולהקריב את הקרבנות שעליהם צוו בני ישראל ככתוב בספר דברים ובתורת הקרבנות והכוהנים. כמו כן אסר ישו גם על המצורע שנרפא שלא יספר לאיש מי הוא זה שריפא אותו. אך האיש לא ציית לכך, תוך שהוא מכריז ברבים על נס ריפויו ומגביר בכך את פרסומו ותהילתו של ישו. ולאחר מכן נדד ישו למקומות שוממים, אך גם לשם עקבו אחריו חסידיו.
בפרק יז שבבשורת לוקס פסוקים 11–19, שולח ישו בהיותו בדרכו לירושלים, עשרה מצורעים שביקשו ממנו שירפא אותם מצרעתם, לכוהנים בירושלים. בהיותם בדרך, כשהם הולכים על פי הנחיית ישו, נרפאו כולם מצרעתם. אך רק אחד מהם, שומרוני, חוזר לישו להודות לו, ולהלל ולשבח את אלוהים על ריפויו.
נס ריפוי המשותק מכפר נחום מופיע במתי ט: 8-1, מרקוס ב: 12-1 ובלוקס ה: 26-17. הבשורות הסינופטיות קובעות כי המשותק הובא אל ישו על מחצלת; ישו אמר לו לקום וללכת, וכך גם עשה האיש. כמו כן אמר ישו לאיש כי חטאיו נסלחו לו, מה שהכעיס את הפרושים שנכחו שם, כיוון שלתפיסתם רק אלוהים יכול לסלוח חטאים. הסיפור מתאר כיצד מגיב ישו לכעסם בכך ששאל אותם: האם קל יותר לומר למישהו שחטאיו נסלחו, או לומר לאיש המשותק לקום וללכת. בבשורות של מרקוס ולוקס מתואר כי ישו היה באותה עת באחד מן הבתים, וכי חבריו של המשותק נאלצו להוריד אותו דרך פתח שפתחו בין הרעפים בגג, בגלל ההמונים שצבאו וחסמו את הכניסה דרך הדלת.
נס ריפוי המשותק מבית חסדא, נס דומה מתואר בבשורת יוחנן כ"ריפוי המשותק מבית חסדא" ומתרחשת בברכת בית חסדא . גם בריפוי זה אומר ישו לאיש המשותק שנרפא לקחת את מחצלתו וללכת .
נס ריפוי האישה זבת הדם שנים רבות מופיעה במרקוס ה' 21–43, מתי ט: 26-18, ולוקס ח: 56-40. יחד עם הנס הקמתה של בת יאיר מן המתים. בבשורות נאמר כי במהלך הכניסה לביתו של יאיר פנתה אל ישו אישה שדממה במשך 12 שנים, וכי היא נגעה בכנפי בגדו של ישו ( בציצית) והיא נרפאה מיד. ישו הסתובב באומרו שחש כי גבורה יצאה ממנו, האישה התוודתה בפניו שזו היא שנגעה בו, ישו אמר לה "בתי, אמונתך הושיעה לך, לכי לשלום".
נס ריפוי חמותו שמעון כיפא (פטרוס). ישו ריפא את חמותו של שמעון בכפר נחום. כל הבשורות הסינופטיות מתארות את ישו כמרפא את חמותו של שמעון כיפא (פטרוס) כאשר ביקר בביתו של שמעון בכפר נחום, בערך בתקופה שבה גייס ישו את שמעון כיפא כשליח (בבשורת מרקוס מופיע אותו תיאור בדיוק לאחר שקרא לשמעון לשירותו, בעוד שבבשורת לוקס האירוע מופיע ממש לפני הקריאה לשירות). הבשורות הסינופטיות רומזות כי נס זה גרם לרבים אחרים לחפש אחר ישו.
נס ריפוי האישה הכפופה. ישו המרפא אישה שלא יכלה לעמוד זקוף מופיע בבשורת לוקס יג: 17-10. תוך כדי כך שהוא לימד בבית כנסת בשבת, ריפא ישו אישה שהייתה נכה בשל רוח טומאה שגרמה לנכותה במשך שמונה עשרה שנים ולא הייתה מסוגלת לעמוד זקוף.
ריפוי גבר שגופו צבה ממים (ככל הנראה מיימת) מתואר בבשורת לוקס יד: 6-1. בנס זה, ריפא ישו גבר שהייתה לו בצקת בגופו, בביתו של פרוש נכבד, ביום השבת. ישו הצדיק את עצם מעשה הריפוי ביום השבת בכך ששאל את הנוכחים: "האם לאחד מכם שיש לו ילד, או שור, שנפל לבאר ביום השבת, האם לא יתאמץ למשוך אותו החוצה אותו מיד?"
נס ריפוי האיש בעל היד היבשה, בבשורות הסינופטיות (מתי יב: 13-9, מרקוס ג: 6-1 ולוקס ו: 11-6) תועד כי ישו נכנס לבית כנסת בשבת, ומצא שם באדם בעל יד יבשה (משותקת ככל הנראה), ישו ריפא אותו, לאחר שאתגר את הנוכחים שיחליטו מה הדין בשבת באשר לריפוי חולים - האם חשוב לעשות את טוב או לעשות את הרע, להציל חיים או להמית. גרסת בשורת מרקוס מוסיפה כי הדבר הכעיס את הפרושים עד כדי כך שהם התחילו להרהר בהוצאתו להורג של ישו.
נס ריפוי החירש ואילם מדקאפוליס מופיע רק בבשורת מרקוס . הבשורה מתארת שישו הלך לדקפוליס ומביאים אליו לשם אדם שהיה חירש ואילם, הוא ריפא אותו. באופן מפורט יותר, ישו נגע ישו תחילה באוזניו של האיש, נגע בלשונו לאחר שירק, ואז אמר "איפתח!" (כך במקור היווני), שזה או שיבוש של הציווי בעברית "היפתח" או שזו מילה ארמית שמשמעותה גם היפתח.
נס ריפויו אוזנו של עבד הכוהן הגדול מלכוס, שהיה בין שליחי הכוהן הגדול לאסור את ישו, היה הנס האחרון של ישו לפני צליבתו, מותו ותחייתו מהמתים. שמעון כיפא (פטרוס) כרת את אוזנו של משרתו של הכהן הגדול, מלכוס, במהלך מעצרו של ישו בגן גת שמנה על ידי שליחי הכוהן הגדול. ישו אחז באוזנו הפצועה של מלכוס וכך ריפא אותו והחזיר לו את אוזנו בריאה ושלמה.
נס ריפוי עבדו של שר המאה מדווח בבשורות מתי ח: 13-5 ולוקס ז: 10-1. שתי הבשורות הללו מספרות כיצד ישו ריפא את עבדו של שר מאה, מפקד צבאי רומי בכפר נחום. ביוחנן ד: 54-46 קיים תיאור דומה בכפר נחום, אך שם מסופר כי החולה שישו ריפא מרחוק היה בנו של פקיד מלכותי.
נסי ריפוים של רבים בארץ גינסר מופיע במתי יד: 36-34 ומרקוס ו: 56-53. כאשר ישו עובר דרך גינוסר וכל מי שנגע בכנף בגדו נרפא. בבשורת מתי ט: 36-35 מדווח גם כי לאחר הנס של ישו שגרש שד מאדם אילם, עבר ישו בכל הערים והכפרים, לימד בבתי הכנסת שלהם, ובישר את בשורת מלכות אלוהים תוך ריפוי כל מדווה ומחלה.
על פי שלוש הבשורות הסינופטיות, ישו ביצע נסי גירוש שדים רבים. אירועים אלה אינם מוזכרים בבשורת יוחנן ונראה לכאורה שנסים אלה הוחרגו משום שיקולים תאולוגיים .
הבשורות הסינופטיות כוללות תיעוד של שבעה נסי גרוש שדים עיקריים שבהן מצויים פרטים, ומוטמע בהן לימוד ספציפי, והן:
ישנם גם אזכורים קצרים של גירושי שדים אחרים, למשל:
כל ארבע הבשורות הקנוניות מתארות את תחייתו של ישו; שלוש מהן גם מתארות אירוע נפרד, שבו ישו מקים מת לחיים:
הבשורות כוללות תיאורי שמונה נסים, לפני תחיות מתים, הנוגעים לגבורתו של ישו על הטבע:
מספר | סוג הנס | שם הנס | מקורות בברית החדשה |
---|---|---|---|
1 | ריפוי עיוורים | ריפוי העיוור מבית צידה | מרקוס ח: 26-22 |
2 | ריפוי עיוורים | ריפוי ברטימאי | מתי כ: 34-29, מרקוס י: 52-46, לוקס יח: 43-35 |
3 | ריפוי עיוורים | ריפוי שני העיוורים מהגליל | מתי ט: 30-27 |
4 | ריפוי עיוורים | ריפוי העיוור מלידה | יוחנן ט: 39-1 |
5 | ריפוי מצורעים | ריפוי מצורע בידי ישו | מרקוס א: 45-40, מתי ח: 4-1, לוקס ה: 16-12 |
6 | ריפוי מצורעים | ריפוי עשרה מצורעים | לוקס יז: 19-11 |
7 | ריפוי משותקים | ריפוי המשותק מכפר נחום | מתי ט: 8-1, מרקוס ב: 12-1, לוקס ה: 26-17 |
8 | ריפוי משותקים | ריפוי המשותק מבית חסדא | יוחנן ה: 18-1 |
9 | ריפוי נשים | ריפוי חמותו של שמעון כיפא | מתי ח: 15-14, מרקוס א: 31-29, לוקס ד: 41-38 |
10 | ריפוי נשים | ריפוי האישה זבת הדם | מתי ט: 26-18, מרקוס ה: 43-21, לוקס ח: 56-49 |
11 | רפוי נשים | ריפוי האישה הכפופה | לוקס יג: 17-10 |
12 | ריפוי גברים | ריפוי האיש שגופו צבה ממים | לוקס יד: 6-1 |
13 | ריפוי גברים | ריפוי האיש בעל היד היבשה | מתי יב: 13-9, מרקוס ג: 6-1, לוקס ו: 6–11 |
14 | ריפוי גברים | ריפוי החירש אילם | מרקוס ז: 37-31 |
15 | ריפוי גברים | ריפוי אוזנו של עבד הכוהן הגדול | מתי כו:51, מרקוס יד:47, לוקס כב:51, יוחנן יח:11-10, |
16 | ריפוי גברים | ריפוי עבדו של שר המאה | מתי ח: 13-5, לוקס ז: 10-1. |
17 | ריפוי רבים | ישו מרפא רבים בארץ גינסר | מתי יד: 36-34, מרקוס ו: 56-53 |
18 | גירוש שדים | ישו מגרש שד בבית הכנסת בכפר נחום | מרקוס א: 28-21, לוקס ד: 37-31 |
19 | גירוש שדים | נס החזירים | מרקוס ה: 20-1, מתי ח: 34-24, לוקס ח: 39-26 |
20 | גירוש שדים | גירוש שד מבתה של אשה כנענית | מתי טו: 21-28, במרקוס ז: 30-24 |
21 | גירוש שדים | גירוש שד מעיוור ואילם | מתי יב: 32-22, מרקוס ג: 30-20, לוקס יא: 23-14 |
22 | גירוש שדים | גירוש שד מילד אילם | מתי יז: 21-14, מרקוס ט: 29-14, לוקס ט: 49-37 |
23 | גירוש שדים | גירוש השדים בשעת השקיעה | מתי ח: 17-16, מרקוס א: 34-32, לוקס ד: 41-40 |
24 | גירוש שדים | גירוש שד מאילם | מתי ט: 34-32 |
25 | גירוש שדים | גירוש שבעה שדים ממרים המגדלית | מרקוס טז: 9, לוקס ח: 2 |
26 | הקמה מן המתים | הקמתה של בת יאיר מן המתים | מרקוס ה: 43-21 |
27 | הקמה מן המתים | הקמתו מן המתים של בן האלמנה מנעים | לוקס ז: 17-11 |
28 | הקמה מן המתים | הקמתו מן המתים של לעזר מבית-היני | יוחנן יא: 44-1 |
29 | שליטה בטבע | הפיכת מים ליין | יוחנן ב: 11-1 |
30 | שליטה בטבע | נס הדגים | לוקס ה: 11-4 |
31 | שליטה בטבע | הלחם והדגים | מתי יד: 21-13, מרקוס ו: 44-31, לוקס ט: 17-12 ויוחנן ו: 14-1 |
32 | שליטה בטבע | ישו ההולך על המים | מתי יד: 33-22, מרקוס ו: 51-45, ויוחנן ו: 25-16 |
33 | שליטה בטבע | ההשתנות | מתי יז: 8-1, מרקוס ט: 8-2, לוקס ט: 36-28, האיגרת השנייה לפטרוס א: 18-16 |
34 | שליטה בטבע | הרגעת הסערה | מתי ח: 27-23, מרקוס ד: 41-35, לוקס ח: 25-22 |
35 | שליטה בטבע | מציאת מטבע בפי הדג | מתי יז: 27-24 |
36 | שליטה בטבע | קללת עץ התאנה | מתי כא: 22-18, מרקוס יא: 14-12 ו 20–25 |
37 | שליטה בטבע | לכידת 153 דגים | יוחנן כא: 12-3 |
38 | הופעותיו של ישו | הופעותיו של ישו לאחר תחייתו | יוחנן כ: 17-14, כ: 20-19, 25, כ: 26, כא: 7-1, |
39 | עלייה לשמיים | עליית ישו השמימה | מרקוס טז: 19, לוקס כד: 51-50, מעשי השליחים א: 11-9 |
סיפורים על נסים שעשה ישו מצויים גם מחוץ לכתבי הברית החדשה. הם מאוחרים יותר, טקסטים מן המאה השנייה, שנקראו בשורות אפוקריפיות על ילדותו של ישו. בשורות אלה מספרות על נסים שעשה ישו במהלך ילדותו. רוב המלומדים הנוצרים, כולל מרבית אבות הכנסייה, דוחים בשורות אלה כגנוסטיות או ככופרות, ולא מתייחסים אליהם כאל בשורות אותנטיות.
נס | מקורות |
צעיר עשיר שהוקם מהמתים | הבשורה הסודית של מרקוס 1 |
מים מבוקרים ומטוהרים | בשורת הילדות של תומא 2.2 |
יצירת ציפורי חרס והחייאתם | בשורת הילדות של תומא 2.3 |
הקמת חברו למשחק זנו מן המתים | בשורת הילדות של תומא 9 |
ריפוי כף רגלו של חוטב עצים | בשורת הילדות של תומא 10 |
החזקת מים בגלימתו | בשורת הילדות של תומא 11 |
קטיף של 100 אלומות חיטה מזרע יחיד | בשורת הילדות של תומא 12 |
מתיחת לוח קרש קצר מדי לצורכי נגרות | בשורת הילדות של תומא 13 |
הקים לתחייה מורה שהכה ארצה קודם לכן | בשורת הילדות של תומא 14–15 |
ריפא את הכשת הצפע של יעקב | בשורת הילדות של תומא 16 |
הקים לתחייה ילד מת | בשורת הילדות של תומא 17 |
הקים לתחייה אדם מת | בשורת הילדות של תומא 18 |
לידה בתולים נסית מאומתת על ידי מיילדת | בשורת הילדות על פי יעקב 19-20 |
נסים שביצע ישו מוזכרים בשני חלקים בקוראן (סורא 3:49 ו- סורא 5: 110) בכתב מודגש אך עם מעט מאוד פרטים או הערות.
האמונה בנסים אינה דבר חדש או ייחודי לתקופת ישו. גם בעולם הקדום האלילי האמינו בנסים. ידוע שחרטומי מצרים ידעו לעשות גם הם נסים המתועדים בספר שמות. לא כל שכן התנ"ך כולו מלא בתיעוד של אותות מופתים ונסים. אלוהים עשה ביד משה ואהרן נסים גדולים במצרים ובמהלך הנדודים במדבר. גם בידי יהושע עשה אלוהים נסים. אליהו הנביא הוריד אש מן השמים, גרם לבצורת במשך 3.5 שנים, הקים לתחייה את בן האלמנה הכנענית. אלישע הנביא ריפא מצורעים והחיה את בן האישה השונמית מהמתים .
אפולוניוס איש טיאנה מהמאה הראשונה: אפולוניוס שהיה ידוע במעשי הניסים אשר בוצעו לכאורה ללא הסבר הגיוני, ויצרו רושם רב בקרב האוכלוסייה ההלניסטית אשר נהרה אחריו. אף שתיעוד הנסים שלו התרחשו לאחר תקופת חייו של ישו, הם שימשו על ידי מתנגדי ישו והנצרות במאה השלישית לטעון כי ישו אינו יחיד סגולה בנושא הנסים. יוסביוס מקיסריה יצא חוצץ בהרחבה נגד טיעונים אלה.
מרבית הנוצרים המסורתיים מאמינים כי ניסיו של ישוע היו אירועים היסטוריים וכי פועליו המופלאים היוו חלק חשוב במסכת חייו, והעידו על היותו שליח אלוהים האותנטי ניחן בתכונות ייחודיות שהיו נחלתו בלבד עם קרבה מיוחדת לאלוהים. ישו כאדם מיוחד, כמשיח וכבן אלוהים. סבלו חייו ומותו ככל האדם, עייפות רעב, כאב ומוות כעדות לאנושיותו, וניסים, חכמה אלוהית וסגולות טמירות כעדות להיות בן אלוהים הנבחר.
פרשנים נוצריים רואים בנסיו שנעשו על ידי ישו לא רק כמעשי גבורה פלאיים ומעשים של שליטה על טבעית, אלא גם כמעשים של חסד, אהבה ורחמים, שלא מבוצעים מתוך מגמה להפגנת עצמה, אלא מתוך הפגנת חמלה כלפי האנושות הסובלת והנאנקת תחת המשא הכבד של החטא . לדעתם יש מסר בכל נס, שטומן בחובו הבנה, לקח ולימוד ייחודי .
מכיוון שעל פי בשורת יוחנן כ' 30, לא ניתן לספר את כל הנסים שביצע ישו, בשל ריבוים וכמותם הרבה, קובעת האנציקלופדיה הקתולית כי הנסים שהוצגו בבשורות נבחרו מסיבה כפולה: ראשית, לשם הדגשת תהילת האלוהים, ושנית בזכות ערכם כעדות ראייתית. ישוע התייחס ל"נסים שביצע "כעדות להיותו שליח האלוהים, וביוחנן ה' 36 הוא מכריז כי לנסיו יש ערך של עדות גדולה יותר מעדותו של יוחנן המטביל.
בבשורת יוחנן י' 37–38 מצוטט ישו כאומר כדלקמן:
אִם־לֹא אֶעֱשֶׂה אֶת־מַעֲשֵׂי אָבִי אַל־תַּאֲמִינוּ לִי׃ 38 וְאִם־עֹשֶׂה אֲנִי גַּם אִם לֹא־תַאֲמִינוּ לִי הַאֲמִינוּ לְמַעֲשָׂי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ כִּי־בִי הָאָב וַאֲנִי בּוֹ׃
לפי פרשנויות נוצריות, הנסים היוו כלי למסר של ישו לא פחות מאשר דברו. רבים מדגישים את חשיבות האמונה, למשל בטיהור עשרת המצורעים. ישו לא אמר: "בכוחי נושעת", אלא אמר:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קוּם וָלֵךְ אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ׃
באופן דומה, בנס ההליכה על המים, השליח שמעון פטרוס לומד לקח חשוב על אמונה בכך שכאשר אמונתו מתערערת לרגע והוא מתחיל לשקוע במים. .
סופרים נוצרים דנו באריכות בנסיו של ישו והקצו מניעים ספציפיים לכל נס, למשל, הסופרים פנטקוסט ודנילסון מציעים כי נס ההליכה על המים מתרכז על מערכת היחסים של ישו עם השליחים שלו ולא על פחדם מפני הסופה או הנס עצמו. כמו כן הנס תוכנן במיוחד על ידי ישו על מנת ללמד את השליחים שכאשר הם נתקלים במכשולים עליהם להסתמך בראש ובראשונה על האמונה שלהם בו.
הסופרים דוניו והרינגטון טוענים כי נס בתו של יאיר מלמד כי אמונה כפי שהיא מגולמת באישה המדממת יכולה להתקיים במצבים בנחשבים כחסרי סיכוי לכאורה, וכי באמצעות אמונה ניתן להשיג ריפוי, בכך שכאשר האישה נרפאת, אומר לה ישו "אמונתך הושיעה אותך" - במילים אחרות: "בגלל האמונה החזקה שלך נרפאת".
נוצרים ליברלים מדגישים פחות את אירועים המופלאים הקשורים לחייו של ישו מאשר על תורתו. המאמץ להרחיק יסודות של אמונות טפלות לכאורה מהאמונה הנוצרית מיוחס לנוצרים רפורמיסטים אינטלקטואליים כמו ארסמוס והדאיסטים במאות ה-15 עד 17 . במאה ה-19, נוצרים ליברליים המזוהים בעצמם שאפו לרומם את תורתו ההומנית של ישו כסטנדרט לתרבות עולמית המשוחררת ממסורות תרבותיות ומעקבות של אלילות ואמונה בעל טבעי . הוויכוח בשאלה האם אמונה בנסים היא אמונה טפלה או חיונית לקבלת האלוהות של ישו, היוותה משבר בתוך הכנסייה של המאה ה -19, אשר בעבורה חיפשו פשרות תאולוגיות.
הניסיונות להסביר נסים באמצעות הסבר מדעי או רציונלי היו נלעגים עוד בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. האמונה באותנטיות של הנסים הייתה אחד מחמשת אבני יסוד שהוגדרו בשנת 1910 על ידי הכנסייה הפרסביטריאנית בארצות הברית של אמריקה, והמשמשים להבחין בין מאמינים אמתיים לבין מה שהם רואים כאנשי אמונה לכאורה, כוזבים, כמו "נוצרים מלומדים", או "ונוצרים ליברלים".
נוצרים ליברלים של היום עשויים להעדיף לכנול את נסיו של ישו כסיפורים מטפוריים להבנת כוחו של אלוהים. לא כל התאולוגים בעלי נטיות ליברליות דוחים את האפשרות לקיומם של נסים, אך עשויים לדחות את הפולמיזם (השקפות שמועברות באמצעות טענות תקיפות שלא מוכנות לקבל ביקורת נגדית) שכרוך בהכחשתם או באישורם .
הפילוסוף הסקוטי דייוויד הום פרסם מסה רבת השפעה על נסים בספרו "חקירה בדבר ההבנה האנושית" (1748) ובו טען כי כל עדות לנסים נשללת על ידי האפשרות שמי שתיאר אותם מרמה את עצמו או אחרים:
בארט ארמן קובע כי מה שמאפשר את קיום המדע הוא הנחת האחידות של חוקי הטבע, אך בהתחשב בכך שנסים הם מעצם הגדרתם אירועים הנוגדים את אופן פעולתו הרגיל של הטבע, ההיסטוריונים אינם מסוגלים למעשה לאשר או להפריך את הדיווחים על נסיו של ישו.
על פי "סמינר ישו" (קבוצת מלומדים, מבקרים של כתבי הקודש שפעלה בסוף המאה העשרים תחילת המאה העשרים ואחת, לבחון את מידת ה"אמת ההיסטורית" של ישו מנצרת, ולקבל החלטות באמצעות שקלול קולות בהצבעה), ישו ככל הנראה ריפא אנשים חולים, אך תיארו את נסי הריפוי של ישו במונחים מודרניים, וקישרו אותם ל"מחלות פסיכוסומטיות". הם מצאו שישה מתוך תשעה עשר נסי הריפוי "כאמינים ככל הנראה". מרבית המשתתפים בסמינר ישו מאמינים שישו פעל לגירוש שדים, כפי שיוסף בן מתתיהו, פילוסתרטוס ואחרים כתבו על מגרשי השדים האחרים העכשוויים, אך אינם מאמינים כי דיווחי הבשורה היו דיווחים מדויקים על אירועים ספציפיים או ששדים אכן קיימים . לדעתם אף לא אחד מנסי הטבע הם אכן אירועים היסטוריים.
עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל Christianity |