כלב רועים מתאר תפקיד מסורתי שניתן למספר גזעי כלבים במשק הבית האנושי. המטלות הכללות בתפקיד זה מורכבות ומרובות: בנוסף לתפקיד הבסיסי שלהם לדאגה ושמירה על העדר מלוכד, עליהם אף להגן על העדר מפני שודדים וטורפים למיניהם כגון זאבים, וכן להיות בני לוויה במסעותיו הרבים והארוכים מחוץ לבית של הרועה.
כלבי הרועים אשר נחשבים קלים לאילוף, מסוגלים אף להגיב לפקודה שניתנה מבעליהם ממרחק של חצי קילומטר. פקודות האילוף כוללות שריקות מיוחדות, תנועות ידיים ואף תנועות עיניים.
תפקידי כלבי הרועים הם בעיקר כינוס העדר ושמירה עליו, שני תפקידים הדורשים תכונות שונות, ולכן נבחרים עבורם גזעי כלבים שונים.
התנהגות כלבי הרועים מתבססת בעצם על התנהגותם של אבות אבותיהם - הזאבים. כדי ללכוד את טרפו, משתמש הזאב בטכניקה של מארב, התגנבות ומרדף. כלבי הרועים מסתמכים למעשה על אותה הטכניקה למעט הבדל אחד קטן וחשוב ביותר - אי טריפת החיה הניצודה, או במקרה שלהם, העדר. במהלך הביות ופיתוח הגזע שם האדם "מעצור" בתהליך של פגיעת בעל החיים.
רוב גזעי כלבי הרועים המשתמשים בטכניקת איסוף העדר הם כלבים בגודל קטן עד בינוני. על הכלבים להיות זריזים ביותר, וזאת כדי שיוכלו לכנס את העדר במהירות.
כלב הרועים יכנס את העדר בשתי שיטות עיקריות:
כלבי הרועים שתפקידם להגן על העדר הם כלבים גדולים ומסיביים אך עם זאת עדינים ביחסם אל העדר, ניתן לראות זאת בגזע הרועה ברגמסקו, גזע רחב ממדים, המכוסה פרווה עבה המגנה עליו מפני חיות מזיקות.
כלבי הרועים בדרך כלל דומים חיצונית לכבשים כדי לבלבל את הזאבים וגם כדי להשתלב בעדר.
מלבד מהשתלבות הכלב מהבחינה החיצונית, דואג הרועה להשאיר את הכלבים מגיל צעיר מאוד עם עדר הכבשים, כך שהכלבים רואים את העדר כמשפחה, ואת עצמם כחלק ממנו. יתרה מכך, לעיתים קרובות משאירים המגדלים את העדר בלי השגחתם ועם שלושה כלבי רועים במרעה הפתוח, בידיעה שהכלבים יעשו כל שביכולתם כדי להגן על העדר.