תאריכים | 91 לפנה"ס – 88 לפנה"ס (כ־3 שנים) | |||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | חצי האי האפניני | |||||||||
תוצאה | ניצחון צבאי רומאי ומתן זכויות אזרח רומיות לאזרחי בעלות הברית | |||||||||
שינויים בטריטוריות | ראו בפסקה תוצאות המלחמה | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת בעלות הברית (בלטינית: bellum sociale; השם הלטיני נובע מהמילה socii - בעלי ברית בלטינית; גם מלחמת האיטלקים ברומא או המלחמה האיטלקית - bellum italicum) היא מלחמה שהתנהלה בשטחו של חצי האי האפניני בין השנים 91 ל-88 לפני הספירה.
המלחמה התנהלה בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מיסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.
במאה הראשונה לפני הספירה הגיעה הרפובליקה הרומית, אחרי מלחמות רבות שניהלה, לשליטה מוחלטת בחצי האי האפניני. השבטים האיטלקיים שהיו כפופים לשלטונה שיתפו עימה פעולה. בשלב מסוים החלו אף לשרת בצבא הרפובליקה.
גאיוס מריוס, מפקד צבא רומאי בעל שם, שאף שירת כשש שנים כקונסול, היה מהרומאים הראשונים שהכירו בצורך להעניק זכויות אזרח לתושבי בעלות הברית. כמפקד הצבא הוא נוכח בחשיבותם העליונה של אלה בצבא הרומאי, ואף העניק, תוך חריגה מהחוק, אזרחות לחיילי שניים מליגיונותיו אחרי קרב בו השתתפו, במסגרת המלחמה נגד הקימברים והטווטונים .
מריוס הגיע לשיא כוחו בשנת 101 לפנה"ס, ויחד עם שותפיו לסיעה הפופולרית, ובראשם לוקיוס אפוליוס סטורנינוס, יזם את הצעת חוק הקולוניות: חלוקת אדמות קרתגו בין חייליו לשעבר של מריוס, רומאים ואיטלקים כאחד. החוק לא יושם, בין היתר עקב חילוקי דעות בסיעה הפופולרית שהתרחבו לקרע בין מריוס ושותפיו לדרך. מריוס פרש ממפלגתו וחבר לסיעה היריבה - הסיעה האופטימאטית. שנה מאוחר יותר היה מעורב בהתנגשויות דמים בין שתי המפלגות שבסופן נרצחו פופולרים רבים ובראשם סטורנינוס. מריוס ירד מגדולתו ועניין הזכויות הוסר מסדר היום הציבורי.
לאחר שמונה שנות שלטון אופטימאטי יצא בשנת 91 לפנה"ס מרקוס ליביוס דרוסוס, טריבון חבר הסיעה הפופולרית, ביוזמה למתן אזרחות רומאית לכל ערי איטליה. ההתנגדות ברומא למהלך זה הייתה כה חריפה עד שהובילה להתנקשות בחייו. בעלות הברית שהבינו כי לא יזכו לשוויון המיוחל ללא התנגדות הכריזו על מרד ברומא, לא לפני ששלחו שליחים לרומא, ונענו בתשובה מזלזלת על ידי הסנאט.
שאיפות האיטלקים היו לבטל את הסדר הקיים לפיו רומא מושלת בהם, ולהקים את מדינת איטליה שבירתה תהיה בעיר קורפיניום, בירתם של הפלינים, ששמה שונה ל"איטליקה" או "ויטליו" - איטליה באוסקנית. הם הקימו מוסדות שלטון זהים לאלה הרומאיים, עם שני קונסולים, 12 פראיטורים ו-500 סנאטורים. הם טבעו גם מטבעות משלהם, עליהם הופיעה המילה איטליה.
השבטים שהשתתפו בברית היו בעיקר מהחבלים ההיסטוריים פיקנום וסאמניום, וממחוז אברוצו של ימינו: המארסים, המארוקינים, הווסטינים, הפלינים, הסאמניטים, הפרנטאנים, ההירפינים, הלוקאנים והפיקנטינים .
המארסים, הווסטינים, הפלינים והמארוקינים היו חברים בקונפדרציה עוד טרם המלחמה. המארסים היו כוח דומיננטי במלחמה, לצד הסאמניטים שבדרום. מפקדם, קווינטוס פופדיוס סילו, היה חברו של הטריבון שנרצח, דרוסוס. הוא מונה לאחד הקונסולים של המדינה הצעירה. השני היה הסאמניטי גאיוס פאפיוס מוטילוס. מכאן ועד למלחמה הייתה הדרך קצרה.
המלחמה ניטשה בשתי חזיתות עיקריות: החזית הדרומית בחבלים סאמניום, לוקאניה ובאזור קמפניה, חבלים שבהם הסאמניטים היו עיקר הכוח הלוחם של בעלות הברית; והחזית הצפונית בפיקנום (כיום פרובינציית אסקולי פיצ'נו (Ascoli Piceno), שבמחוז מארקה במרכז איטליה) ובאזור מחוז אברוצו של ימינו.
כרגיל, עמדו בראש הצבא הרומאי שני הקונסולים - פובליוס ריטליוס לופוס שניהל את המערכה בצפון, ולוקיוס יוליוס קיסר בדרום. עם זאת, שלושת האישים שהיו מעורבים במלחמה והובילו את רומא לניצחון היו גאיוס מריוס, שבגיל 65 נקרא לדגל, לוקיוס קורנליוס סולה, פקודו וסגנו לשעבר של מריוס, ופומפיוס סטראבו, שפיקד על שלושה לגיונות בצפון איטליה, עד להיבחרותו כקונסול ב-89 לפנה"ס.
מריוס מונה כלגאט על ידי לופוס, סולה כלגאט על ידי קיסר.
בשנת 89 לפנה"ס נבחרו למשרת הקונסול סטראבו ביחד עם לוקיוס פורטיוס קאטו. שני הקונסולים החדשים הובילו את הלחימה בחזית הצפונית, בעוד מריוס נדחק הצידה. סולה הוביל את הלחימה בזירה הדרומית.
פרט להם היו מעורבים בפיקוד:
תחת פיקוד לופוס בצפון:
תחת פיקוד קיסר בדרום:
הכוחות הרומאיים מנו 14 לגיונות, כל לגיון בן כ-10,000 חייל ובסך הכל כ-140,000 .
כוחות בעלות הברית מנו מעל 100,000 חיילים. שני הכוחות המובילים בקרב האיטלקים היו הסאמניטים, בפיקודו של גאיוס פאפיוס מוטילוס, והמארסים, בפיקוד סילו. צבאם היה מאומן מאוד, וחלק ממפקדיהם וחייליהם באו משורות הצבא הרומאי.
בזירה הצפונית:
בזירה הדרומית:
חלק ניכר מהמידע על המלחמה מופיע בכתבי אפיאנוס.
תחילת המלחמה התאפיינה בעיקר בניצחונות של הברית האיטלקית.
מוטיליוס הטיל מצור על אקרה, שהייתה בסיס רומאי. מולו עמד יוליוס סקסטוס קיסר, עם 10,000 חיילים גאלים ופרשים נומידיים ומאוריטנים, התחכם מוטיליוס. הוא הביא את בנו של יוגורטה, מלך נומידיה לשעבר, והלבישו בבגדי מלכות. משראו החיילים הנומידיים את הנסיך ערקו חלקם, והיתר נשלחו לאפריקה. קיסר נסוג מהעיר, אך לבסוף הביס את הסאמניטים.
בשנת 89 לפנה"ס, לאור הישגיו במלחמה, נבחר סטראבו למשרת הקונסול, ביחד עם לוקיוס פורטיוס קאטו.
בקיץ 89 לפנה"ס כבש סולה את אקולאנום, עירם הראשית של ההירפינים. באותה שנה כבש גם את בוויאנום הסאמניטית (שהפכה למפקדת המורדים לאחר נפילתה של קורפניום). התקדמותו נעצרה מול חומות הערים נולה ואסרניה שלחמו לחימה עיקשת ועמדו במצור. לקראת החורף העביר סולה את הפיקוד על החזית לידי מפקד נוסף במלחמה, קווינטוס קאיקיליוס מטלוס פיוס, שלחם תחת פיקודו של סולה בקרבות לדיכוי המרידה האיטלקית בקמפניה ובסאמניום. פיוס, שרכש את אמונו של סולה, מונה ללגאט שלו לקראת סוף המלחמה. סולה עצמו הגיע לרומא על מנת להיבחר למשרת הקונסול.
הישגיו הבולטים ביותר של פיוס היו בשנת 88 לפנה"ס, שנה בה כוח צבאי בפיקודו כבש את מעוז האיטלקים ונוסיה והרג בקרב את פופאידיוס סילו, ממנהיגי האיטלקים.
המפקד הנוסף בדרום, טיטוס דידיוס, כבש את הרקולנאום ומת ב-89 לפנה"ס, לפני תום המלחמה.
שני הקונסולים סטראבו וקאטו המשיכו בניהול המלחמה בזירה הצפונית, סולה בדרומית, ואילו מריוס נדחק הצידה.
במהלך שנת כהונתו המשיך סטראבו במצור על אוסקולום, הביס חיל עזר שנשלח לעזרתה ולבסוף כבשה. הקונסול קאטו נהרג במהלך הקרבות. במקביל להצלחותיו הצבאיות העניק סטראבו אזרחות רומית לקהילות שמדרום לעמק הפו, וזכויות אזרח לטיניות לקהילות שבין הפו להרי האלפים. השילוב של הצלחותיו הצבאיות והענקת הזכויות חיסלו למעשה את המרד האיטלקי בצפון חצי האי ואילצו את המורדים לזנוח את המלחמה באזור.
המלחמה בחזית הצפונית הסתיימה עוד בשנת 89 לפנה"ס. הרומאים הצליחו לדכא את המרד בחלק הצפוני של איטליה, גם בזכות הזכויות שהעניקו.
יכולתו של סולה כמצביא וניצחונותיו המרשימים בדרומה של איטליה סיימו למעשה את המלחמה גם שם, אך כיסי התנגדות בודדים של הסאמניטים כמו הערים נולה ואיסרינה נשארו תחת מצור של חיילים רומאיים בפיקוד פיוס. עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנה זו וכיבושה של רומא על ידי סולה, הראה פיוס את נאמנותו לזה האחרון והוא מונה כתגמול למפקד הצבא הדרומי. לאחר שסולה יצא מזרחה להילחם נגד מיתרידאטס השישי הושאר מטלוס פיוס בקמפניה וצבאו, יחד עם הלגיון של אפיוס קלאודיוס, היווה את מוקד הכוח העיקרי של סולה באיטליה. הצבא תחת פיקודו של מטלוס המשיך בדיכוי הסאמניטים ובמצור על עריהם המרכזיות.
פריצתה המחודשת של מלחמת האזרחים הרומית באותה שנה העמידה את מטלוס במצב בעייתי. העיר רומא הייתה מוטלת במצור על ידי הכוחות הפופולרים בהנהגתם של מריוס וקינה אולם מטלוס היה נתון במאבק מול הסאמניטים, מאבק שחשש לנטוש על מנת לסייע לממשלה האופטימאטית בעיר רומא. לבסוף נאלץ מטלוס לזנוח את המלחמה בסאמניטים, להשאיר בדרום איטליה כוח צבאי קטן ולצעוד לעבר רומא. נסיגתו הובילה לנפילתו של חיל המצב בידי הסאמניטים, שמיהרו לחתום על הסכם שלום נוח עם מריוס וקינה.
החוקים שהתקבלו, על פיהם קיבלו האיטלקים זכויות אזרח, הוציאו את העוקץ מהמרידה והיא גוועה.
הסאמניטים, יריביה של רומא מקדם, שנלחמו בה במלחמות הסאמניטיות והובסו, היו האחרונים להיכנע במלחמה. סולה, שפיקד על המלחמה בהם, נקם בהם מספר שנים מאוחר יותר בפזרו אותם ברחבי איטליה.