מידע כללי | |
---|---|
מאת | רמב"ם |
שפת המקור | עברית |
נושא | הלכה |
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם, מכונה גם "היד החזקה") הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם (רבי משה בן מימון) סביב שנת 1175 (ד'תתקל"ה). החיבור הוא גולת הכותרת של כתבי הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר על ההלכה בפרט, ועל התורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, וגם נכתב בעברית צחה ובהירה, בניגוד לשאר ספרי הרמב"ם שנכתבו בערבית. הרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה בו הוא מחלק את כל ההלכות בצורה מאוד מסודרת, כדלהלן.
החיבור החלטי וכמעט ואין בו דעות שונות או דיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים במשך הדורות לחפש ולשער אחר מקורותיו של הרמב"ם, ואלה הם מחשובי הפירושים על ספרו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.
משנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים – "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכול 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים.
הספר נחשב לאחד משלושת עמודי ההוראה, יחד עם פסקי הרי"ף והרא"ש, שעליהם נשען רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך", ופעמים רבות הוא מצטט אותו בניסוח ההלכה.
הרמב"ם קרא לספרו בשם "משנה תורה", כיוון שלדבריו ”לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם” (הקדמה למשנה תורה). כלומר, הרמב"ם ביקש לחבר מקבץ שיכיל את כל התורה שבעל פה בחיבור מקיף אחד.
חלק מגדולי ישראל, ובייחוד הראב"ד, נרתעו משמו הנועז של הספר, כשני לתורה. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, וכתב עליו את השגות הראב"ד. בין השאר, נמתחה הביקורת על מטרת הספר, בטענה שיומרני מצדו של הרמב"ם לצפות שיצירתו תחליף את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ השימוש בכינוי הנוסף של הספר היד החזקה (וכן י"ד חזקה או י"ד החזקה) על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו, וכשמו של הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וזאת כדי לא לכנות את הספר בתור ה"משנה תורה". כמו כן, מעוד סיבה עצם השם "משנה תורה" נחשב בעייתי, כיוון שהוא משמש גם ככינוי לספר דברים.
הספר נכתב על ידי הרמב"ם כאשר היה בשנות ה-30 לחייו והתגורר במצרים. עוד במהלך חיבורו של פירוש המשנה, החל הרמב"ם בכתיבת ספר המצוות (בערבית), כמפתח ותוכנית ל"משנה תורה" (שנכתב בעברית). הרמב"ם עסק כעשר שנים בחיבור ה"משנה תורה", משנת ד'תתקכ"ח (1168), שבה סיים את פירוש המשנה, עד שנת ד'תתקל"ז (1177), שבה כתב את ההקדמה לחיבורו. בלוחות שנה נחשבה שנה זו לשנת חתימת היד החזקה. בשנת ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם להלכות קידוש החודש, שנכתבו בשנת ד'תתק"ל, את הפרקים מי"א ואילך, שהיו עד אז כעין חיבור עצמאי. החכם הקראי אהרן בן אליהו מניקומדיה (המאה ה-14) החשיב שנה זו לכתיבת החיבור. לפי יוסף קאפח, החיבור נמשך גם אחרי כתיבת ההקדמה בערך עד שנת ד'תתקמ"ד (1184). צבי גרץ מזכיר כתב יד שהיה אצל שלמה מונק שעל פיו הסתיימה הכתיבה בח' בכסלו ד'תתקמ"א.
עם יציאתו של הספר לאור הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. חלקם נותרו בו עד ימינו (ראו בהמשך על המהדורות המתוקנות החדישות).
בהקדמה לחיבור כותב הרמב"ם:
בחיבור זה קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות של התורה שבעל פה מכל מקורות ספרות חז"ל שהיו לפניו: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה, בעברית משנאית (פחות או יותר), מדויקת ובהירה. הוא הכריע בסוגיות תלמודיות ובמחלוקות הגאונים, והציג את הכרעתו לרוב בלי הזכרת השיטות האחרות. במקומות אחדים נראה שהבנתו את סוגיית התלמוד (ונוסחה) היו שונים בתכלית מן הפרשנות הרווחת (המבוססת על פירושי רש"י ובעלי התוספות). עיקר חידושו היה בקיבוץ ההלכות שלא כסדר התלמוד דווקא, באופן שיטתי ותמציתי, לפי חלוקה ראשית ("ספרים"), משנית ("הלכות"), ושלישית ("פרקים") שמקצתן נסמך על המונוגרפיות של הגאונים וחלקן מקורי. עד לכתיבת חיבור זה היו ספרי ההלכה העיקריים (הרי"ף וחיבורי הגאונים) ספרי ליקוט של גמרות. הרמב"ם היה הראשון שכתב ספר הלכה שהוא חיבור ערוך עצמאי. בחיבור זה הרמב"ם הקיף כמעט את כל עולם ההלכה שהצטבר עד ימיו, כולל מצוות שאינן רלוונטיות לתקופת היעדר המקדש ואי-ישיבת עם ישראל בארצו, לשבטיו. זאת, בניגוד לרוב ספרי ההלכה, שנכתבו על ההלכות הנהוגות בזמן הגלות בלבד ("הזמן הזה"). מפעל כתיבה אדיר זה דרש לא רק ידע בכל מכמני התלמודים, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים).
על דרך כתיבתו ועריכתו את ספר משנה תורה מתייחס הרמב"ם בהקדמתו לספר, וגם בספריו האחרים ובאגרותיו שבהם עלה הנושא לדיון. ממקורות אלו אנו למדים שהרמב"ם ראה את המשנה, בעריכתו של רבי יהודה הנשיא, כחיבור שבו מכונסת ההלכה בכל התחומים, שהתקבל על ידי כל ישראל. באגרותיו, בבואו להצדיק את דרך כתיבת ועריכת ספרו, הקביל הרמב"ם את עבודתו לסידור המשנה על ידי רבי: "לא קדמני אדם אחַר רבנו הקדוש".
הוא בחר בדרך המשנה בכמה היבטים: הן במבנה הספרותי של המשנה המבוסס על יחידות בתוך יחידות בתוך יחידות, כי הוא מקל על לימוד בעל פה; והן בבחירת שפת המשנה וסגנונה: "וכן ראיתי לנכון שלא אחברנו בלשון כתבי הקודש... גם לא אחברנו בלשון התלמוד... אלא אחברנו בלשון המשנה"; וכן היותו חיבור עצמאי ולא דיון צמוד לחיבור אחר, וללא ציטוט מקורות: "אני לא עשיתי פירוש, אלא חיבור, דרך המשנה. סתם בלא שם אומרן, דרך רבינו הקדוש תפשתי, גם הוא עשה זה מלפני".
בדומה לארבע היחידות במשנה (סדרים, מסכתות, פרקים, ומשניות), חילק הרמב"ם את חיבורו לארבע יחידות (14 ספרים, 83 הלכות, 1,000 פרקים, ופסקאות – הלכות קטנות). אבל סדר י"ד הספרים, וסדר ההלכות בתוך הספרים חופף חלקית בלבד לששת סדרי המשנה. קדמה להחלטה זו התחבטות. עליה, ועל השיקול שהביא להחלטתו לשנות מהמשנה הוא מספר בהקדמתו לספר המצוות: "תרתי במחשבתי באלו פנים חלקת החיבור הזה וסידורו לשערים: אם אחלקנו כחלקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלקה אחרת ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון, שהוא הראוי והקל ביותר ללמוד. אז נתברר לי, שחלקתו הטובה ביותר תהיה שיסודר הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה". לאידך, החיבור גם איננו הרחבה של ספר המצוות כי "חילוק חיבור זה לפי העניינים, לא לפי מנין המצות", לכן "ראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורין על פה".
כאמור, ההלכות במשנה תורה מסודרות על פי סדר שיטתי, אך מקורותיהן בספרות חז"ל מפוזרים בחיבורים רבים. במשנה תורה לא כתב הרמב"ם את מקורותיו, אלא הביא הלכה פסוקה בלבד. סיפור בנושא מובא באיגרת אישית, שבה הוא מֵצר על כך.
בא אליי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו, יש בו הלכות רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו. קראתי אותה. אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכול ולא מצאתי. אמרתי לו: שמא בירושלמי? אמר לי: בקשתי ולא מצאתי, לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה, ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחיפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי. שלחתי שליח והחזרתיו, והראיתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? ... ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?
בהמשך האיגרת מודיע הרמב"ם שהחליט לציין את המקורות הלא-סדירים של ההלכות; קרי – אם המקור להלכה איננו במסכת העוסקת בנושא. לגבי מקורות במסכת העוסקת בנושא סבור הרמב"ם שאין צורך לציין מקור, כי הבא לברר מקורה של הלכה צריך להיות בקי במסכתות הרלוונטיות. למרות כוונות אלה, הרמב"ם לא הספיק לבצע משימה זו.
רבים מ"נושאי הכלים" ל"משנה תורה" עוסקים בחשיפת מקורותיו של הרמב"ם. עד ימינו ממשיכים להתפרסם ספרים ומאמרים התרים אחר מקורות תלמודיים לפסיקות של הרמב"ם.
חיבור משנה תורה מורכב מהקדמה ולאחריה ארבעה עשר חלקים ("ספרים"). כל חלק ("ספר") נחלק לקובצי הלכות (נושאים), וקובצי ההלכות נחלקים לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (קטעים). מקובל לקרוא לכל קטע "הלכה". בדפוסים מוספרו ההלכות, כך שציטוט או הפניה לספר תהיה לדוגמה: ספר המדע, הלכות דעות, פרק א, הלכה א.
לצד ההתלהבות לה זכה הספר, הוא נתקל גם בהתנגדויות חריפות; מיד עם פרסומו, קמו על "משנה תורה" עוררים, בעיקר בשל העובדה שלא כתב בו את מקורותיו, כנוהג המקובל. ביקורת מסוג אחר נשמעה ב"פולמוסי הרמב"ם", שכוונה בעיקר נגד ספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", אך כללה גם את "ספר המדע" – חלקו הראשון של משנה תורה. גם בין חכמי ישראל שכבדו את הרמב"ם ואת יצירתו יש שהשמיעו ביקורת על ספרו או על נקודות אחדות בו.
טיעוני המבקרים היו:
למרות ההתנגדות שעורר, הספר הפך לאחד מספרי ההלכה המוסמכים ביותר, (ביהדות תימן, יהדות מצרים וכן בכמה קהילות בספרד הוא היה ספר ההלכה הבלעדי). השפעתו העיקרית היא דרך חיבור הפסיקה המקובל – השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שהושתת על חיבור בעל הטורים, שהעמיד את פסיקתו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. ובכל מקום של חילוקי-דעות פסק כשניים מהם נגד היחיד. ב"הלכות הנוהגות בארץ" (סדרים זרעים, קדשים וטהרות וביניהם, תרומות ומעשרות, כלאים ושמיטה), נחשב משנה תורה כמקור הלכתי ראשון במעלה וכמעט יחידאי, מפני שכמעט אין פוסקים נוספים שעסקו בכך.
אף על פי ש"שולחן ערוך" התקבל כספר הלכה ראשון במעלה, נשאר "משנה תורה" במרכזו של הדיון התלמודי. הוא מהווה אתגר עבור למדנים חריפים, ובפרט שיטת בריסק. אלו המשיכו (וממשיכים) לנסות ולשחזר את תובנותיו בסוגיות התלמוד. גם הסתירות (האמיתיות והמדומות) שבו מהוות מקור לא-אכזב לחידושי מושגים הלכתיים. במצבים רבים נאלצים תלמידי החכמים להגיע למסקנה שכנראה הרמב"ם חזר בו. המחקר המדעי מקבל טענה זו רק אם יש לה סימוכין בכתבי-היד של משנה תורה, בכתבי היד של פירוש המשניות שלו, בתשובותיו ההלכתיות ובכתבי בנו – רבי אברהם בן הרמב"ם.
במאה העשרים הראי"ה קוק חשב כי חשוב לשלב בפורמט של התלמודים את פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בצידי הדף, ואף עסק בכך רבות. מאוחר יותר הוקם לשם כך מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
במחצית השנייה של המאה ה-20 התרבו לומדי הרמב"ם בקצב של פרק או שלושה פרקים ביום, בעקבות תקנת הרבי מלובביץ' ללימוד פרקי "הרמב"ם היומי".
מכתב ידו המקורי של הרמב"ם לספר משנה תורה שרדו כעשרים דפי-טיוטה (רובם מ"ספר משפטים", שניים מ"ספר נזיקין"), שנמצאו בגניזת קהיר. מספרי מדע ואהבה, מצוי כיום כתב יד שבסיומו נרשם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל". כתב יד זה הובא ממצרים לארם צובא על ידי צאצא הרמב"ם ר' יהושע בן מימוני במאה ה-14, והכומר רוברט הנטינגטון רכשו שם בשלהי המאה ה-17. הוא מכר את אוספיו לאוניברסיטת אוקספורד ב-1693, וכתב-היד שמור כיום בספרייה הבודליינית תחת המספר הסידורי "Huntington 80."
בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שינויים ושיבושים רבים: הן בנוסח ההלכות, הן באיורים (מפת ארץ ישראל וצורות המקדש וכליו) והן בחלוקת ההלכות. מקורות השינוי היו טעויות העתקה שנתקבעו בדפוס, עריכות של מעתיקים שונים ש"תיקנו" את הנוסח לזה הראוי לפי דעתם (למשל ב"נוסח תפילות כל השנה" ובנוסח הגדה של פסח), והצנזורה הנוצרית, ששינתה מהנוסח המקורי, בעיקר בפרק יא בהלכות מלכים ומלחמותיהם (על ימות המשיח). ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם). בנוסף לכך הרמב"ם עצמו תיקן מספר פעמים את הנוסח בעותק הספר שהיה תחת ידו. אם כן, הנוסח הקיים בדפוסים הנפוצים במשך הדורות אינו הנוסח הסופי והמדויק שיצא מתחת ידי הרמב"ם.
כדי לברר את הנוסח המדויק נעזרים החוקרים בכתבי יד עתיקים ובשרידי דפוסים ספרדיים מלפני הגירוש. הרב יצחק שילת סובר שכתבי היד ה"מזרחיים" צריכים להיחשב ראשונים בבירור נוסחים, שכן באזור סוריה וארץ ישראל הסתובב כתב ידו של הרמב"ם עצמו, וסופרים רבים באזור זה בדקו את נוסחאותיהם לפיו. לעומתו, הרב יוסף קאפח מבכר את כתבי היד התימניים (גם אל מול כתב היד הונטיגטון).
מאז מחצית המאה ה-20 יצאו לאור כמה מהדורות של החיבור כולו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים, ועוד כמה של חלקים ממנו. בחלק ממהדורות אלו הטקסט נוקד ופוסק:
לספר משנה תורה ישנם פרשנים רבים, אולם ישנם כמה פרשנים הנחשבים קלאסיים. הפירושים הקלאסיים נדפסו במשך הדורות ברוב המהדורות "על הדף", כלומר בצידי הדף ומתחתיו כשבאמצע הדף מופיע הטקסט של משנה תורה. מפרשים אחרים נדפסו בסוף כרכי משנה תורה:
תרגומים לאנגלית
תרגומים לשפות אחרות
הלכות דעות הופיע באמסטרדם ב-1640 בתרגום ללטינית בידי גאורגיוס גנציוס (George Gentius). חלקים ממשנה תורה קיימים בתרגום לערבית, בכתב יד ובדפוס – לדוגמה, בתרגום רבי דוד בן יהושע הנגיד (חי בין השנים 1335–1410 בערך). בשנת 2006 תרגם מוחמד חוסיין את הספר לערבית, אך התרגום טרם פורסם. באוניברסיטה העברית ישנו כתב יד תרגום לערבית-יהודית של חלק מהחיבור. ספר המדע תורגם לגרמנית ("אשכנזית") באותיות עבריות בשנת תרל"ג. בשנת 2019 הסתיימה הוצאה לאור של "משנה תורה" בתרגום לרוסית, הכוללת ציונים לפסיקה שונה ב"שולחן ערוך", בהוצאת "לחיים". העורך הראשי של המהדורה הוא הרב ברוך גורין. תרגום לספרדית יוצא בהוצאת "מוח" בארגנטינה. נכון ל-2018 יצאו הספרים מדע, אהבה, זמנים, נשים וקדושה, עם ביאורים וציורים.
כתבי יד
מהדורות אינטרנט וספרים סרוקים
מאמרים וכתבות
כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון | ||
---|---|---|
כתבים הלכתיים | פירוש המשנה • ספר המצוות • תשובות הרמב"ם • משנה תורה: ספר המדע • ספר אהבה • ספר זמנים • ספר נשים • ספר קדושה • ספר הפלאה • ספר זרעים • ספר עבודה • ספר קרבנות • ספר טהרה • ספר נזיקין • ספר קניין • ספר משפטים • ספר שופטים | |
כתבים פילוסופיים | מילות הגיון • מורה הנבוכים | |
הקדמות לפירוש המשנה | הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים" | |
איגרות | איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים | |
כתבים רפואיים | פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות • ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים |
ארון הספרים היהודי | ||
---|---|---|
כתבי יסוד | תורה • נביאים • כתובים • ספר יצירה • משנה • תוספתא • תלמוד (בבלי וירושלמי) • מסכתות קטנות • סידור ומחזור • הגדה של פסח | |
מדרשי הלכה (חז"ל) | מכילתא דרבי ישמעאל • מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי • ספרא • ספרי במדבר • ספרי זוטא במדבר • ספרי דברים • מכילתא דברים • ספרי זוטא דברים | |
מדרשי אגדה (חז"ל) | מדרש רבה • מדרש תנחומא • פרקי דרבי אליעזר • סדר עולם • ילקוט שמעוני • אבות דרבי נתן • תנא דבי אליהו • פסיקתא דרב כהנא • פסיקתא זוטרתא • מדרש שוחר טוב | |
ראשונים ואחרונים | פירוש רש"י לתורה • פירוש רש"י לתלמוד • חובות הלבבות • משנה תורה (והשגות הראב"ד) • תוספות • ספר הזוהר • שולחן ערוך (והגהות הרמ"א) • שולחן ערוך הרב • קיצור שולחן ערוך • משנה ברורה | |
סוגות | מדרש • ספרות האגדה • ספרות ההיכלות והמרכבה • פרשנות למקרא • פרשנות למשנה • פרשנות לתלמוד • פרשנות השולחן ערוך • שו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים |