רומן מכתבים או רומן אֶפּיסטוֹלָרי (epistolary novel) הוא סוגהספרותית שבה סדרה של מכתבים בדיוניים יוצרת ביחד מבנה עלילתי. לעיתים מתלווה למכתבים קולו של מספר. על פי רוב מרכיבים המכתבים תכתובת בין שני אנשים או יותר, אך אפשרי גם עיזבונו הבדיוני של כותב מכתבים יחיד.
היסטוריה
קשה לעמוד על ראשיתה של הסוגה. כחלק מן ההומניזם נפוצו אוספי מכתבים אמיתיים של מלומדים שונים, ואליהם התלוו עם הזמן אוספים של מכתבים בדויים למטרות סאטיריות ופוליטיות.
סוגת רומן המכתבים, למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך לסוגה מובילה בספרות. אולי בשל הקושי והמורכבות שלה, ואולי משום הצורך ההכרחי ליצור עניין אצל הקורא מעבר למתרחש בכתיבה הדדית כרונולוגית בין שתי דמויות בלבד, ללא רצף עלילתי המתפתח באופן מוחשי יותר.
דוגמאות
דוגמאות ליצירות מסוג זה אשר כבשו מקום חשוב בספרות העולמית:
ספרו של מונטסקייה, "מכתבים פרסיים", שיצא לאור ב-1721, והוא סאטירה המבוססת על מכתביו של תייר דמיוני בפריז, שבהם ביקורת על החברה והמשטר באירופה.
ספרו של הסופר הצרפתי פייר שודרלו דה לאקלו, "יחסים מסוכנים", שראה אור בשנת 1782 וניסה להתמודד בדרך מקורית עם נושא שנחשב אז לטאבו חברתי – פיתוי ויחסי מין מחוץ לנישואים, תוך מתן דגש על מורכבויות אתיות ודתיות המחלחלות כל העת בדיאלוגים שבין המתכתבים.
"אנשים עלובים" מאת דוסטויבסקי, שהוא בעיקרו דו-שיח פסיכולוגי, הרסני ועמוק, החושף תהומות אפלים בנפש האדם.
דוגמאות מוקדמות אף יותר ניתן למצוא ב"רומן הוורד" של ז'אן דה מון (de Meun) משנת 1280, שבו חליפת מכתבים הומוריסטית בין הגיבורים.
בעברית
סופרים עברים מעטים שלחו ידם בכתיבה זאת, בהם אפשר לציין שני ספרים בולטים: "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג, ו"קופסה שחורה" של עמוס עוז. בשל מיעוט הסוגה הזאת בספרות העברית קשה לדבר על השוואה בין יצירות, ודומה כי כל רומן מכתבים שנכתב בעברית הוא יצירה מקורית, ייחודית בפני עצמה, שאינה נשענת בהכרח על קודמותיה.
חלקו השלישי של ספרו של אשכול נבו, "שלוש קומות", הוא אוסף מסרים קצרים שהקליטה גיבורת חלק זה, השופטת בדימוס דבורה אדלמן, במזכירה האלקטרונית של בעלה המנוח, ובהם היא מספרת לו את קורותיה לאחר פטירתו. הזמן הקצר שמקציבה המזכירה האלקטרונית לכל הודעה מכתיב את האורך הקצר של כל אחד מהמסרים.