נאום הנבואה של היטלר

כרזת הציטוט השבועי של המפלגה הנאצית, שהוצגה ב-7–13 בספטמבר 1941, מצטטת את נאומו של היטלר ב-30 בינואר 1939. (בציטוט הושמטו המילים: " הבולשביזציה של כדור הארץ ועל ידי כך"...)

נאום הנבואה של היטלר הוא נאום שנישא ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, בו אדולף היטלר איים ב"השמדת הגזע היהודי באירופה" במקרה של מלחמה:

אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה.

מילים אלו היו דומות בתוכנן להערות שהשמיע היטלר, עוד קודם למועד הנאום, לפוליטיקאים זרים בפגישות פרטיות לאחר פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938. הנאום נאמר בהקשר של ניסיונות השלטון הנאצי לעודד את ההגירה היהודית מגרמניה, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.

התייחסויות ל"נבואת היטלר" על ידי מנהיגים נאצים ובתעמולה הנאצית היו נפוצות לאחר 30 בינואר 1941, כאשר היטלר הזכיר את "נבואתו" שוב בנאום. הנבואה קיבלה משמעות חדשה עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941 והכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית נגד ארצות הברית בחודש דצמבר, שני האירועים אפשרו להאיץ את הרצח ההמוני השיטתי של יהודים. בסוף 1941, הכריז שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כי הנבואה מתגשמת, בעודו מצדיק גירוש ההמוני של יהודי גרמניה הנאצית. ב-30 בספטמבר 1942, היטלר התייחס לנבואתו בנאום אחר שנשא, והנבואה פורסמה בגיליון נובמבר של "סיסמת השבוע" תחת הכותרת: "הם יפסיקו לצחוק!!!". היטלר המשיך לחזור על הנבואה לאורך המלחמה והתייחס אליה בצוואתו האחרונה. מנהיגים נאצים עשו שימוש תכוף בנבואה כשהם רומזים לרציחתם השיטתית של יהודים. הנבואה הפכה לייטמוטיב של הפתרון הסופי והיא אולי הביטוי הידוע ביותר מנאומיו של היטלר.

המשמעות ההיסטורית של הנבואה נתונה לוויכוח בין שתי אסכולות בהיסטוריוגרפיה של השואה, פונקציונליזם ואינטנציונליזם: אינטנציונליסטים רואים בה הוכחה לתוכנית האב של היטלר לרצוח באופן שיטתי את יהודי אירופה, בעוד שפונקציונליסטים טוענים שבשימוש במונח "השמדה" לא הייתה כוונה, או הבנה, במשמעות של רצח המוני, לפחות בתקופה שבאה מיד לאחר הנאום. הנבואה מצוטטת על ידי היסטוריונים כדוגמה לאמונתם של הנאצים בקונספירציה יהודית בינלאומית שהחלה כביכול את המלחמה. בנוסף, למרות עמימותה - שהרי הנבואה לא מסבירה כיצד תתרחש ההשמדה - הנבואה מצוטטת כראיה לכך שהגרמנים היו מודעים לכך שיהודים מושמדים באופן שיטתי והמוני.

רקע

חברי ס"א מחוץ לחנות בבעלות יהודית בברלין ב-1 באפריל 1933 במהלך החרם הנאצי על עסקים יהודיים. על השלט כתוב: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!"

לפי ההיסטוריון איאן קרשו, עם עלייתו לשלטון של מנהיג המפלגה הנאצית אדולף היטלר, ב-30 בינואר 1933, תנועת ההמונים הנאצית כבר החזיקה באידאולוגיה "פרוטוגונואידית" (הדוגלת ברצח עם) ו"הייתה מגובשת יחדיו בחזון האוטופי של ישועה לאומית, שתושג באמצעות טיהור הגזע שבבסיסו היה 'סילוק' היהודים". באפריל 1933 הוכרז החרם הנאצי על עסקים יהודים ליום אחד והאס אה (הזרוע החצי-צבאית של המפלגה הנאצית) הוצב סביב עסקים יהודיים כדי לאכוף את החרם. בין השנים 1933–1939 נחקקו יותר מ-400 חוקים וגזירות נגד יהודים. בשנת 1935 חוקי נירנברג הגדירו יהודים על פי מוצאם ולא על פי דתם, קבעו את הדרתם מהחברה, וקבעו כעבירה פלילית נישואים ויחסי מין בין יהודים לבעלי דם גרמני. חוקים אחרים אסרו על יהודים להחזיק ברכוש או להתפרנס.

היטלר קישר בין היהודים למלחמה העלולה לפרוץ במספר נאומים לפני 1939. ב-1931, אמר היטלר שבמקרה של מלחמה, היהודים "ימחצו תחת גלגלי ההיסטוריה"; הוא גם אפיין את החרם האנטי-נאצי ב-1933 כהכרזת מלחמה יהודית נגד גרמניה. ההיסטוריונית קלאודיה קונץ מצאה כי בין מועד תפיסת השלטון בידי המפלגה הנאצית ב-1933, לבין מועד נאום הנבואה שלו בינואר 1939, היטלר השמיע בגלוי את שנאתו ליהודים רק בשתי הזדמנויות: בנאום בשנת 1935 עת הכריז על חקיקת חוקי נירנברג, ובעצרת בנירנברג בספטמבר 1937. אף על פי שנושא הגזע לא היה בולט בשיח של היטלר בשנות ה-30, היטלר מצא דרכים פחות מפורשות לאותת לחסידיו האדוקים על גישתו האנטישמית, תוך שמירה על תדמית ציבורית מתונה יותר. בדיונים על הפתרון הראוי לשאלה היהודית בשנות ה-30 של המאה ה-20, נדונה ההשמדה לעיתים קרובות כאופציה על ידי פקידי האס אס, אף על פי שבדרך כלל הרעיון נדחה.

ליל הבדולח

ערך מורחב – ליל הבדולח
בית הכנסת העתיק באאכן לאחר ליל הבדולח

בנובמבר 1938, ההנהגה הנאצית הסיתה וארגנה את פוגרום ליל הבדולח ביהודים, בין השאר כדי למצוא מפלט לרגשות אנטישמיים גואים של פעילי המפלגה שרוסנו מסיבות דיפלומטיות במהלך המשבר במינכן. הפוגרום כלל אלימות ציבורית חסרת תקדים נגד יהודי גרמניה, כולל שריפת בתי כנסת, ביזת חנויות ובתי מגורים בבעלות יהודית ותקיפות של יהודים, מעשים שגרמו (לפי נתונים רשמיים) ל-91 הרוגים. היטלר אישר אישית את מעצרם של 30,000 יהודים וכליאתם במחנות ריכוז. גרמנים רבים סלדו מביטויי האלימות, אולם מעטים הביעו התנגדות גלויה לממשלה. אירועי ליל הבדולח הוקעו גם מחוץ לגרמניה, דבר שסיכן את מאמצי ממשלת גרמניה לארגן ולהקל על הגירת יהודי גרמניה.

אירועי ליל הבדולח הקצינו את השיח נגד יהודים בחברה הגרמנית. המפלגה הנאצית ארגנה מסע תעמולה מנובמבר 1938 ועד ינואר 1939 כדי להצדיק את הפוגרום באוזני החברה הגרמנית. הרעיון של השמדת היהודים תפס יותר אחיזה. ב-12 בנובמבר הרמן גרינג, בשמו של היטלר, ארגן ישיבה של המנהיגים הנאצים. בישיבה הצהיר גרינג כי "אין ספק" שגרמניה תשקול את "יישוב החשבון הגדול עם היהודים" במקרה של מלחמה. ההיסטוריון יהודה באואר כתב כי הצהרה זו "דומה מאד" לדבריו של היטלר ב-30 בינואר 1939. ב-24 בנובמבר, עיתון ה-SS ‏Das Schwarze Korps, בתיאורו את הישיבה מיום 12 בנובמבר, כתב: "שלב זה של התפתחות יכפה עלינו את הצורך ההכרחי להשמיד את תת-האנוש (untermensch) היהודי כפי שאנו משמידים את כל הפושעים במדינת החוק שלנו: באש ובחרב! התוצאה תהיה הסיום הסופי והמעשי ליהדות גרמניה, השמדתם המוחלטת." השימוש בשפה זו משקף את הקצנת חוגי המפלגה, וכותבי המאמר היו מודעים לכך שהדברים עלו בקנה אחד עם השקפתו של היטלר.

הצהרות לדיפלומטים

ב-21 בנובמבר 1938 היטלר נפגש עם שר ההגנה הדרום אפריקאי אוסוולד פירו ואמר לו שהיהודים ייהרגו אם תפרוץ מלחמה. באותו חודש, פקיד בלשכת הקנצלר של היטלר אמר לדיפלומט בריטי על תוכניות גרמניה "להיפטר מיהודים , על ידי הגירה, או במידת הצורך על ידי הרעבתם או הריגתם" כדי למנוע קיום "מיעוט כה עוין במדינה במקרה של מלחמה". הוא גם אמר כי גרמניה "מתכוונת לגרש או להרוג את היהודים בפולין, הונגריה ואוקראינה" לאחר שתפלוש לאותן מדינות. ב-16 בינואר 1939, היטלר נפגש עם אישטוואן צ'אקי, שר החוץ של הונגריה. צ'אקי נזכר ש"הוא היה בטוח רק בדבר אחד, היהודים יצטרכו להיעלם מגרמניה עד לאחרון שבהם".

ב-21 בינואר אמר היטלר לפרנטישק צ'וואלובסקי (František Chvalkovský), שר החוץ של צ'כוסלובקיה : "היהודים שלנו יושמדו. היהודים לא ביצעו את 9 בנובמבר 1918 לחינם; נדע נקם על אותו היום." היטלר הוסיף כי היהודים מרעילים גם את צ'כוסלובקיה, מה שהביא לשיח אנטישמי מצידו של צ'וואלקובסקי. באותה פגישה איים היטלר ב"השמדה" של צ'כוסלובקיה אם לא תסכים לדרישות הגרמניות. לפי ההיסטוריון הנס מומזן, היטלר התכוון להשמדת השפעתם של היהודים במקום לקרוא להשמדתם הפיזית. ההיסטוריון פטר לונגריך מפרש את המונח "השמדה" כמתייחס להגירה או גירוש של יהודים שתוצאתו "סיום קיומם הקולקטיבי בגרמניה". קרשו טוען שבעוד שהיטלר לא הכריז על כוונותיו המפורשות לצ'וולקובסקי, "הרגשות שהביע לא היו רק רטוריקה, או תעמולה".

נאום 30 בינואר 1939 (נאום הנבואה)

סרטונים חיצוניים
video iconהקלטה מן הנאום
היטלר במהלך הנאום

אף על פי שוועידת אוויאן ביולי 1938 לא הצליחה לפתוח שערי מדינות אחרות למהגרים יהודים, הנאצים עדיין ניסו לזרז את הגירת היהודים מגרמניה. בזמן הנאום, התנהלו דיונים בין הרמן גרינג לג'ורג' רובלי, מנהל הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים בלונדון. שר התעמולה הנאצי ג'וזף גבלס סייע בכתיבת הנאום, שנישא ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, יום השנה השישי לתפיסת השלטון בידי היטלר ב-1933. הנאום נמשך שעתיים, או שעתיים וחצי ועסק במדיניות החוץ ובמדיניות הפנים של הממשלה הנאצית. היטלר הביע את רצונו ב"מרחב מחיה" נוסף, דן במשבר מינכן, והודה כי תכנן פלישה צבאית לצ'כוסלובקיה אם לא הייתה נכנעת לדרישתו למסור לשליטת גרמניה את חבל הסודטים. הוא טען שמסירת חבל הסודטים התאפשרה בזכות נכונות גרמנית לפנות לדרך המלחמה, ולא בדרכי דיפלומטיה.

בחלקו של הנאום שעסק בשאלה היהודית, היטלר התלונן שיש מספיק מקום בעולם אליו יכולים יהודי גרמנים ללכת, וטען שאירופה "לא תוכל לשוב למצב שלום לפני שהשאלה היהודית תוסדר". בהתלהמות ארוכה נגד יהודים, היטלר לעג להם תחילה, ואז אמר שהגיע הזמן "להכניע לקרקע את היהודי, אויב העולם", וכי ממשלת גרמניה נחושה לחלוטין "להיפטר מאנשים אלה". הוא טען שהיהודים יצטרכו להפסיק "לחיות מגופן ועבודתן היצרנית של אומות אחרות", אחרת הם "יוכרעו במשבר שחומרתו בלתי נתפסת". הוא טען שהיהודים מנסים להסית "מיליונים מהמוני העם לסכסוך שהוא חסר טעם לחלוטין עבורם ומשרת רק אינטרסים יהודיים". בנקודה זו הגיע היטלר לעיקר:

הייתי נביא לעתים קרובות במהלך חיי וברוב המקרים הושמתי ללעג. בעת המאבק שלי להגיע לשלטון היתה זו הפעם הראשונה שבה העם היהודי קידם בלעג את נבואותי כי יבוא יום שבו אתפוס את הנהגת המדינה ואת זו של כל העם הגרמני ואז, בין שאר הדברים, אביא את הבעייה היהודית על פתרונה. אני מאמין שאותו צחוק חלול של יהדות גרמניה כבר נתקע בגרונם. היום אני רוצה שוב להיות נביא: אם יהדות הממון הבין-לאומית באירופה ומחוצה לה תצליח להטיל שוב את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה הבולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה.

הפצת הנאום ותגובות

הנאום הועבר בשידור ישיר ברדיו ותחזיתו של היטלר לגבי היהודים הודפסה מחדש בעיתון המפלגה פלקישר באובכטר ובחוברת שהוקדשה לנאום. על פי הנחיותיו המפורשות של גבלס לפריץ היפלר, החלק בנאום שכלל את האיום של היטלר על היהודים הוקלט בו זמנית באודיו ובסרט קולנוע (הישג טכני חריג באותה תקופה) ונכלל בסרטון החדשות UFA Wochenschau זאת לאחר שהיטלר אישר זאת באופן אישי. סרטוני חדשות בדרך כלל המעיטו בהיבט ההדרה של הפולקסגמיינשאפט; ינואר 1939 הייתה הפעם הראשונה שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים נקשרה ישירות למנהיג המפלגה בחדשות. ההיסטוריון ריצ'רד ג'. אוונס כותב שהאיום "לא יכול היה להיות פומבי יותר".

בזמן הנאום, יהודים ולא-יהודים בגרמניה ומחוצה לה הקדישו תשומת לב רבה להצהרותיו של היטלר, על רקע מאורעות ליל הבדולח והאפשרות לפרוץ מלחמה. בימים שלאחר הנאום הוא זכה לתגובות משמעותיות בגרמניה. הגרמנים-יהודים לואיז סולמיץ וויקטור קלמפרר הזכירו ביומניהם את הנאום, אך התייחסותם לאיום של היטלר הייתה מועטה. מחוץ לגרמניה, סיקור הנאום התמקד בהשלכות הגאופוליטיות של עיסוקו של היטלר במדיניות החוץ, בעוד שהאיום על היהודים לא הוזכר. העיתון היידי הניו יורקי הפורוורד הדפיס כותרת המתייחסת לאיום של היטלר על היהודים, אך המאמר תחתיו דן רק באיום המלחמה ובבריתות של היטלר עם איטליה ויפן. העיתון היידי בוורשה היינט סיקר את הנאום בכמה גיליונות החל מיום 31 בינואר, אך לא הדגיש את הנבואה. ב-31 בינואר פרסם העיתון את עיקרי הנאום מבלי להזכיר את הנבואה כלל; בניתוח הנאום שפורסם למחרת, דן בעל הטור משה יוסטמן בפייסנות ובסוגיות אחרות של מדיניות חוץ. בארץ ישראל המנדטורית דבר הנאום הופיע בכותרתו הראשית של עיתון הארץ, אולם התייחסותו "בשאלת היהודים" הופיעה רק בהמשך המאמר בעמוד 3 של העיתון. בעיתון דבר הופיעה הידיעה על הנאום בתחתית העמוד הראשון, תחת הכותרת "נאומו הארוך של היטלר". דבריו של היטלר על היהודים: "מאיים בכליה על היהודים"... הופיעו רק בהמשך המאמר בעמודו האחרון של העיתון. עיתון הצופה דיווח על הנאום בכותרתו הראשית: "נאום היטלר בריכסטג: המושבות שנשדדו בכח יוחזרו בכח!" רק בכותרת המשנה נכתב: "התפרצות-פרא נגד היהודים. - "המלחמה פירושה: השמדת הגזע היהודי". - "אכספורט או מוות".

אזכורי הנבואה

היטלר איזכר יותר מתריסר פעמים את האיום שלו, בפומבי ובאופן פרטי. בשיאה של השואה ב-1942, היטלר התייחס בפומבי לנבואתו לפחות בארבע הזדמנויות. במקביל, הרטוריקה של היטלר הפכה לקשה הרבה יותר כאשר חדל מלדבר על "השמדת" (או "הריסת") (vernichten) יהודים והחל לדבר על "הדברת" (ausrotten) יהודים. הוא בעקביות, וכנראה בכוונה, ייחס באופן שגוי את הנבואה לתאריך 1 בספטמבר 1939, מועד בו החלה הפלישה הגרמנית לפולין. בכך שהדגיש את הקשר בין המלחמה לרדיפת היהודים, כך אפשר היה לפרש את הרדיפה כתגובה מוצדקת למתקפה הנטענת על גרמניה. היטלר תמיד איזכר את הנבואה כשדן בהשמדת היהודים. מסוף 1941 נמנעו תעמולנים נאצים באופן עקבי מדיון בפעולות אנטי-יהודיות קונקרטיות, כגון גירוש, במקום זאת בחרו להסתמך באופן כללי על הנבואה.

מלבד מנהיגים נאצים גם התעמולה הצבאית וחיילים מן השורה אזכרו את הנבואה. [א][ב] במכתב מיום 5 באוקטובר 1941 כתב לאשתו קצין המשטרה ואחד מן הרוצחים בשואה, ולטר מטנר, והצדיק את רצח ילדים יהודים תוך אזכור נבואת היטלר. גם יהודים היו מודעים לנבואה; חיים קפלן שתיעד ביומנו את גטו ורשה כתב ב-1 בספטמבר 1939 כי מאחר שעומדת לפרוץ מלחמה, יהודי פולין עלולים לעמוד בפני הגורל אותו חזה היטלר. ב-2 בפברואר 1942 כתב קפלן ביומנו שהיטלר "התגאה בכך שנבואתו מתחילה להתגשם: האם הוא לא אמר שאם תפרוץ מלחמה באירופה העם היהודי יושמד? תהליך זה כבר החל וימשיך עד תומו". "הכוונה החוזרת ונשנית של היטלר להשמיד את העם היהודי באירופה" אוזכרה בהצהרה משותפת של חברות האומות המאוחדות, 17 בדצמבר 1942.

היהודי הנצחי

קטעי סרט בו היטלר משמיע את האיום נכללו בסרט "היהודי הנצחי" משנת 1940. לפי ההיסטוריון ביל ניבן, הסרט מסביר לגרמנים שהם נלחמים מלחמת גזע ומאבק לחיים או למוות נגד יהודים. הסרט היה כישלון מסחרי וחודש לאחר יציאתו לאקרנים הוצג רק בבית קולנוע אחד בברלין. ההיסטוריון אלון קונפינו כותב כי הגרמנים דחו את הסרט כיוון שקטעים בו שצולמו בפולין, הראו באופן גרפי מה בעצם "השמדה" עשויה לכלול.

נאום 30 בינואר 1941

היטלר ב-30 בינואר 1942 בארמון הספורט

היטלר הזכיר את הנבואה בנאום שנשא ב-30 בינואר 1941 בארמון הספורט.[ג] ההיסטוריון קרשו טוען כי אף על פי שייתכן שהיטלר זכר את האיום שלו במהלך השנים שחלפו, או שאחד מן הכפופים לו הזכיר לו את הנאום, סביר יותר להניח שהיה זה קטע מן הסרט "היהודי הנצחי" שהזכיר לו את הדבר. היטלר הביע אז את תקוותו שהמדינות המערב הלוחמות נגד גרמניה יבינו שהאויב הגדול ביותר שלהן הוא "נצלנות היהדות הבין-לאומית והשחיתות של אומות!" בנאום רמז היטלר שאיומיו הקודמים על יהודי גרמניה גרמו לקהילה היהודית הבינלאומית להשפיע על מעצמות המערב לפייס את גרמניה, ואיומים מחודשים יגרמו ליהודים לשכנע את ממשלת בריטניה לעשות שלום. תחת הכותרת "היהודי יושמד", הנאום פורסם בגרמנית ותורגם עבור סוכנויות התקשורת הבין-לאומיות. עורכי "הניו יורק טיימס" (שהנאצים האמינו כי הם עומדים במרכז "העיתונות הנשלטת בידי יהודים") כתבו שלהיטלר אין רקורד של מי שממלא אחר הבטחות או איומים. [ד]

בזמן הנאום בינואר 1941, ההנהגה הנאצית כבר תכננה את הפלישה לברית המועצות ושקלה לגרש יהודים לשטחים שיכבשו לאחר ניצחון. לכן, טוען קרשו, מסע הצלב של היטלר נגד הבולשביזם היהודי "לבש צורה קונקרטית במוחו" ובהתייחס לנבואה, הוא רמז כי מועד עשיית דין וחשבון עם האויב היהודי קרב ובא. קרשו כתב גם כי אזכור הנבואה מרמז על משהו דומה לתוכנית מדגסקר ו"חזרה על תכסיס הסחיטה שהוא החזיק את היהודים כבני ערובה".

פלישה לברית המועצות

ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות; באוגוסט התבהר כי המערכה אינה מתקדמת כפי שהמנהיגים נאצים קיוו. ב-20 ביולי פרסם גבלס את המאמר "חקיינות" בעיתון Das Reich ובו פירט את אחת ההתקפות המפורטות והמשפיעות ביותר שלו על היהודים, בו הרחיב את נבואתו של היטלר. גבלס טען שהיהודים נוהגים ב"חקיינות" כשהם מסתננים למדינות ושולטים בסתר על ממשלות בעלות הברית; הם עשו שימוש בכוחם כדי להאריך את המלחמה כדי שאירופה תדמם ותחלש מכדי להתנגד ל"בולשביזציה" שהיהודים התכוונו להטיל עליה. הוא טען שהנאצים הצליחו "להסיר את המסיכה" מעל פניהם על ידי התעלמות מסיבתיות היסטורית (השיטה שבה משתמשים היסטוריונים כדי להסביר אירועים) ואיים בעונש נורא על אשמתם הנטענת. [ה]

הוצאה להורג המונית של אזרחים סובייטים על ידי חיילים גרמנים ב-1941

באמצע אוגוסט 1941, קיבל גבלס דיווח על הוצאות להורג המוניות של יהודים בירי, במדינות הבלטיות וקשר את ההרג לנבואת היטלר. לפי יומנו של גבלס, ב-19 באוגוסט, היטלר הזכיר את הנבואה כאשר נענה לבקשתו של גבלס לאלץ יהודים בגרמניה לענוד טלאי צהוב. היטלר אמר שהיהודים משלמים את מחיר המלחמה,[ו] וכי "לא תהיה להם סיבה רבה לצחוק בעתיד". היטלר ציין כי הוא יודע בוודאות שנבואתו תתגשם בעוד שבועות עד חודשים, אמירה שההיסטוריון טוביאס ירסאק מפרש כראיה לכך שהצו לפתרון הסופי כבר ניתן. לפי לונגריך, היטלר היה מוכן לאשר נקיטת צעדים חריפים יותר נגד יהודים בגרמניה בגלל ההוצאות להורג ההמוניות של יהודים בברית המועצות הכבושה, עליהן הורה. מהרישום ביומנו של גבלס עולה כי היטלר וגם גבלס ציינו קשר סיבתי בין המלחמה להשמדת היהודים.

המפלגה הנאצית הדפיסה את הנבואה על אחת מכרזות הציטוטים השבועיות שלה (Wochenspruch der NSDAP) שהוצגה ב-7–13 בספטמבר 1941. [ז] כרזות אלו נשלחו לכל הסניפים המקומיים של המפלגה הנאצית והוצגו באופן בולט ברחבי גרמניה. על פי ירסאק, המשמעות האמיתית של הכרזות אולי לא הייתה ברורה לגרמנים רגילים. באמצע ספטמבר קיבל היטלר את ההחלטה לגרש את יהודי גרמניה לברית המועצות הכבושה; היסטוריונים מדגישים את קרבת הזמנים להצגת הכרזות. במאמר הראשי ב-15 באוקטובר מתוך כתב העת Die Judenfrage in Politik, Recht, Kultur und Wirtschaft שכותרתו "אשמתם במלחמה של היהודים", שורה של ציטוטים מפי יהודים שונים נשזרת יחדיו במאמץ להוכיח שהיהודים הכריזו מלחמה נגד גרמניה; הנבואה של היטלר מוזכרת בסוף המאמר.

ב-25 באוקטובר, בהתייחסו לניסיונות להטביע נשים יהודיות בביצות פריפיאט, הזכיר היטלר את נבואתו שקבעה כי "הגזע הפלילי", אחראי להרוגים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה ו"עתה שוב מאות אלפים", יושמדו. [ח] ב-8 בנובמבר 1941, היטלר התייחס לנבואה בנאומו השנתי ב-Löwenbräukeller במינכן לציון הפוטש במרתף הבירה. היטלר אמר שכל האמצעים יינקטו כדי ש"נובמבר 1918 לעולם לא יקרה שוב". הנאום דווח בתקשורת הנאצית, Völkischer Beobachter דיווח על האירוע תחת הכותרת "האויב היהודי" וסיכם כי "המלחמה נגד היהודי הבין-לאומי היא מאבק לחיים ולמוות שיש להילחם באכזריות עד הסוף". לפי לונגריך, היטלר התכוון לבסס את תפקידו המנהיגותי: "כל הגשרים נשרפו ול'עם' לא נותרה ברירה אלא להפקיד עצמו בידי מנהיגותו העל-אנושית של היטלר ולתמוך בהתנהלותו במלחמה עד שהניצחון יושג".

"היהודים אשמים"

יהודים מגורשים מווירצבורג, 25 באפריל 1942. הגירוש התרחש בפומבי והיו עדים לו גרמנים רבים.

ב-16 בנובמבר 1941 כתב גבלס מאמר שכותרתו "היהודים אשמים" ב־Das Reich, במטרה להצדיק את הגירוש המתמשך של היהודים. היה זה אחד המאמרים האנטישמיים החריפים ביותר שגבלס פרסם.[ט] לדעת קרשו גבלס כנראה דן במאמר עם היטלר טרם פרסומו. גבלס כתב:

האשם ההיסטורי של יהדות העולם לפרוץ המלחמה הזו והרחבתה הודגם באופן כה מקיף עד כי אין צורך לבזבז מילים נוספות עליו. היהודים רצו את המלחמה שלהם ועתה יש להם אותה ... עתה אנו מתנסים בהגשמת הנבואה וכך היהודים פוגשים את גורלם שעשוי להיות אכזר אבל יותר מאשר ראוי. במקרה הזה רחמים או חרטה לא מתאימים כלל. בכך שפתחו במלחמה יהדות העולם שגתה בהערכת הכוחות שברשותה. עתה היא סובלת מתהליך הדרגתי של השמדה, אותו הועידה לנו ואשר אותו היתה עושה לנו לו היה הדבר בכוחה. עתה היא מוכחדת כתוצאה מן הכלל שלה עצמה: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן... במחלוקת ההיסטורית הזו כל יהודי הוא אויב שלנו, בין אם הוא שוקט על שמריו בגטו פולני או מגרד את מחייתו הטפילית בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בניו יורק או וושינגטון. הודות ללידתם וגזעם כל היהודים שייכים לקשר בין-לאומי נגד גרמניה הנאצית. הם רוצים בתבוסתה והשמדתה ועושים כל שבכוחם להגשים זאת.

המאמר התייחס במפורש לאישורו של היטלר להשמדה ומונה פעולות שגרמנים צריכים לנקוט נגד יהודים (" אויב הציבור ") וכל מי שקשור אליהם, שיש "להתייחס אליו ולטפל בו כיהודי". ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר טוען שאמירה זו נועדה בעיקר כאזהרה לגרמנים שלא הסכימו עם האנטישמיות הנאצית. המאמר היה הפעם הראשונה בה הכריז מנהיג נאצי כי השמדת יהודי אירופה עברה משלב האיום למציאות. לפי ההיסטוריון ג'פרי הרף, גבלס הציג את הקונספירציה היהודית הבינלאומית "כהתקפה נגד הגוף גרמני התמים שהוא קורבן". גבלס מיחזר את כותרת המאמר ממאמר משנת 1932 שכתב עבור דר אנגריף. בשני המקרים הואשמו היהודים בכישלון הנאצים בהשגת מטרותיהם, דבר שהוביל לעלייה בתוקפנות האנטי-יהודית. באותה עת ל-Das Reich הייתה תפוצה של מעל מיליון גיליונות, והכתבה שודרה בשירות השידור הגרמני. גבלס הורה להפיץ את המאמר לחיילים בחזית המזרחית. על פי סקרי דעת קהל שהוכנו על ידי האס דה (SD), למאמר הייתה תהודה חזקה בקרב הגרמנים, אף על פי שחלק מחברי קהילות הכנסייה מתחו ביקורת כלפיו. היסטוריונים טענו שהמאמר נתן תשובה ברורה לגבי גורלם של היהודים.[י]

נאום אוניברסיטת פרידריך-וילהלם

יוזף גבלס נושא נאום ב-1934.

גבלס הציג את תפיסתו לאליטות הגרמניות בנאום שנשא באוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין ב-1 בדצמבר. "אנו חווים כעת את יישום הנבואה הזו... סובלת כעת מתהליך הדרגתי של השמדה". {{ביאור|"האשם ההיסטורי של יהדות העולם לפרוץ מלחמה זו ולהתפשטותה הוכח באופן כה מספק שאין צורך להכביר בכך מילים. היהודים רצו את המלחמה שלהם, ועתה יש להם אותה. אבל עתה הנבואה שאותה ניבא היטלר ב-30 בינואר 1939, ברייכסטאג הגרמני אף היא מתבררת כנכונה, דהיינו, שאם יהדות הממון תצליח לדחוף את העמים פעם נוספת למלחמת עולם, התוצאה תהיה לא הבולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות אלא תחת זאת הכחדת הגזע היהודי באירופה. אנו חווים עתה ביישום הנבואה הזו. לכן היהדות חווה עתה גורל קשה אבל ראוי בהחלט. אהדה או אפילו חרטה אינן במקומן. בכך שיהדות העולם החלה במלחמה הזו היא טעתה בהערכת הכוח שבידה. עתה היא סובלת מתהליך הדרגתי של השמדה שאותו הועידה לנו ואשר ללא ספק הייתה מבצעת לו היה לה הכוח לעשות כן. "בעימות ההיסטורי הזה, כל יהודי הוא אויבנו, בין אם הוא מעלה גירה בגטו פולני או נהנה מקיומו הטפילי בברלין או המבורג או נושף בחצוצרות המלחמה בניו יורק או וושינגטון. הודות ללידתם וגזעם, כל היהודים שייכים לקשר בין-לאומי נגד גרמניה הנאצית. הם מבקשים להביסה ולהכחידה ולעשות כל שבכוחם להגשים זאת." לשכת העיתונות של הרייך הורתה לעיתונים לדווח על הנאום ככתבה בעמוד הראשון, והוא שודר בהרחבה ברדיו. גבלס הצדיק את האלימות כלפי היהודים כמכה מקדימה נגד האלימות הקיצונית בה תכננו כביכול לפעול נגד גרמניה. בדרך אופיינית לתעמולה הנאצית, הצדקת הרג המוני באה באופן משולב עם היעדר מידע על אופן ביצוע הפעולה. גבלס השתמש במילה השמדה (Vernichtung) להתייחס למה שברית המועצות התכוונה לעשות אם תנצח במלחמה, בהתייחסו לרצח האינטליגנציה הגרמנית. כמה דקות אחר כך, הוא השתמש באותו מונח כדי להתייחס למה שהגרמנים עושים ליהודים. לדעת ההיסטוריון הרף חלק מהמאזינים פירשו את "תהליך הדרגתי" כמוות מרעב או חשיפה לקור, ולא למעשי רצח מיידי בירי או במחנות מוות.

מלחמה נגד ארצות הברית

ב-11 בדצמבר 1941 הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית בעקבות מתקפת פרל הארבור. למחרת נשא היטלר נאום בלשכת קנצלר הרייך בפני מנהיגי המפלגה הנאצית. היטלר דן במתקפת פרל הארבור ובמלחמה הנאצית בחזית המזרחית, והביע את ציפייתו לעתיד מפואר לגרמניה לאחר ניצחונה. לאחר מכן הוא התייחס לנבואתו, ואמר:

ביחס לשאלה היהודית, הפיהרר נחוש לפתור את הבעיה פעם אחת ולתמיד. הוא התנבא כי אם היהודים שוב יביאו מלחמת עולם, הם ידעו את השמדתם. לא היתה זו אמירה ריקה מתוכן. המלחמה מתרחשת. השמדת היהודים חייבת להיות תוצאתה ההכרחית. את הבעיה הזו יש לבחון ללא סנטימנטים. אנחנו כאן לא כדי להביע אהדה ליהודים, אלא להביע הבעה רק לעמנו הגרמני. כיוון שהעם הגרמני הקריב שוב 160,000 מתים בחזית המזרחית, כך מקורות הסכסוך הזה חייבים לשלם בחייהם.

קרשו כותב שטון דבריו של היטלר היה "מאיים ונקמני מתמיד". הרף מציין כי הנאום הדגיש עוד יותר את הקשר הסיבתי בין המלחמה לשואה. לפי לונגריך, היטלר התכוון לציין שיש להמשיך ולהרחיב את הרצח השיטתי של יהודים שכבר התרחש בברית המועצות, פולין וסרביה. ההיסטוריון כריסטיאן גרלאך כותב שהיטלר "מעולם לא באופן ברור וחד משמעי כל כך"; גרלך טוען שדבריו בפגישה זו הייתה הכרזתו של היטלר על החלטתו לרצוח את כל היהודים באירופה. לפי אוונס, התיאוריה לפיה היטלר נתן את הפקודה במועד זה נדחתה לטובת התיאוריה לפיה קבלת ההחלטות הנאצית התפתחה בהדרגה עם הזמן. כריסטופר בראונינג כותב ש"היטלר לא נתן הוראה מפורשת אבל הבהיר באופן ברור שיש להבין את הנבואה שלו... פשוטה כמשמעה".

ב-16 בדצמבר, חזר הפקיד הממשל הנאצי הנס פרנק על הנבואה במילים דומות לאלו שהיטלר השתמש בהן חמישה ימים קודם לכן, והוסיף: "מה צריך לקרות ליהודים? האם אתה מאמין שהם יתארחו ביישובי הכפר באוסטלנד? הם אמרו לנו בברלין: למה אתם עושים לנו את כל הצרות האלה?... חסלו אותם בעצמכם!... עלינו להשמיד את היהודים בכל מקום שנמצא אותם". לדברי פרנק, המלחמה לא יכולה להיחשב כהצלחה מושלמת אלא אם כן הושמדו היהודים. מבלי שקיבל הוראה כתובה מהיטלר, הוא הבין שיש להשמיד את היהודים, אף על פי שהפרטים לא עובדו אז.

נאום 30 בינואר 1942

עשרה ימים לאחר ועידת ואנזה שבה נדון הפתרון הסופי, היטלר נשא נאם בארמון הספורט בברלין לרגל יום השנה התשיעי לעליית המפלגה הנאצית לשלטון. הוא אפיין את המלחמה כ"מאבק למען אירופה כולה ומכאן גם למען האנושות המתורבתת כולה" ומלחמת גזע בין יהודים לגזע הארי בטרם התייחס לנבואה [י"א] והוא הוסיף: "תגיע העת, שבה האויב המרושע ביותר של העולם בכל הזמנים ישחק את תפקידו האחרון באירופה לאלף השנים הבאות לפחות." הנאום זכה לסיקור נרחב בעיתונות, ולפי דיווחי שירות הביטחון, ההבנה הייתה ש"המאבק של הפיהרר ביהודים מתנהל ללא רחם עד הסוף, וכי בקרוב יגורשו אחרוני היהודים מאדמת אירופה". מהדיווחים עולה שלגרמנים הייתה תגובה חזקה יותר לנושאים אחרים שהועלו בנאום מאשר לנבואה. וינקלר כותב שהנאום הוא פרפרזה על חזון עשרים מתוך חזון יוחנן "לשכנע את הגרמנים בגדולת שליחותם בהיסטוריה" בהצלת אירופה מידי היהודים. לפי לונגריך, היטלר התכוון להדגיש שגורל היהודים יהיה קשור בקשר בל יינתק להתקדמות המלחמה.

נאום 24 בפברואר 1942

ב-24 בפברואר, יום השנה לייסוד המפלגה הנאצית, היטלר לא נכח בטקס. הוא הורה לגאולייטר אדולף וגנר, חבר מפלגה בכיר, לקרוא בשמו הצהרה, בה רמז שגם אם המלחמה לא תצלח, נבואתו תתגשם. [י"ב] פסקה מן הנאום צוטטה למחרת ב-Niedersächsische Tageszeitung, תחת הכותרת "היהודי מושמד". ב-27 בפברואר הופיעה מאמר בנושא ב־Völkische Beobachter תחת הכותרת "היהודי יושמד!" המאמר נפתח בהתייחסות לנבואת היטלר, ומאשים את היהודים, "הרוצחים הנצחיים של שלום עולמי", בקשירת קשר להרס העם הגרמני. הנאום צוטט במאמר ב-דר שטירמר מ-19 במרץ 1942, בידיעה שכותרתה "הסוף המתקרב – נבואת הפיהרר", שהסביר כי הנבואה הבהירה כיצד תיפתר השאלה היהודית.[י"ג] המאמר התפרסם במקביל לגל השלישי והרביעי של גירושים של יהודים מגרמניה שהתרחשו באופן פומבי ממרץ עד יוני 1942 וחיסלו למעשה את הנוכחות היהודית בגרמניה.

רישומים ביומנו של גבלס

במרץ 1942 כתב גבלס ביומנו על הרג יהודים במחוז לובלין בתאי גזים בפולין הכבושה. זה היה הרישום עם הפרטים הרבים ביותר ביומנו אותו הקדיש לרצח יהודים. גבלס כתב שיהודים תחת שלטון גרמני שילמו על המאמץ המלחמתי של מעצמות הברית:

היהודים מתעמתים עם גזר דינם, ברברי כמות שהוא, אבל הוא מגיע להם. נבואת הפיהרר על הגורל הממתין להם אם יפתחו במלחמת עולם נוספת מתחילה להתגשם באופן הנורא ביותר. בדברים שכאלה, אדם חייב לוותר על רגשותיו. אם לא נלחם בהם, היהודים יהרסו אותנו. זהו מאבק לחיים או למוות בין הגזע הארי והחיידק היהודי

בפגישה סגורה עם מנהיגי המפלגה בלשכת הקנצלר ב-23 במאי, אמר היטלר (לפי גבלס) "כי היהודים נחושים בכל הנסיבות להביא את המלחמה הזו לידי ניצחון עבורם, שכן הם יודעים שתבוסה פירושה גם חיסול אישי עבורם". קרשו כותב כי זוהי גרסה ישירה יותר של הנבואה והיטלר "קישר באופן ברור ומפורש את ... עם חיסולם הפיזי של היהודים".

"הם יפסיקו לצחוק!!!"

ב-30 בספטמבר 1942 נשא היטלר נאום נוסף בארמון הספורט. הוא הרגיע את הקהל שהשלב הגרוע ביותר של המלחמה הסתיים. ב"ביטויים המאיימים ביותר שבהם השתמש עד אותה עת", קבע היטלר שהשמדת יהודים היא נקמה על הפצצות בעלות הברית.[י"ד] הוא הוסיף:

יהודי גרמניה צחקו פעם על הנבואות שלי. אינני יודע אם הם צוחקים כעת או שהצחוק כבר סר מהם. אני יכול להבטיח רק דבר אחד. הם יפסיקו לצחוק בכל מקום, וגם בנבואה הזו אוכיח את צדקתי.

"הם יפסיקו לצחוק!!!", גיליון 28 בנובמבר 1942 של סיסמת השבוע

הקהל הגיב בהתלהבות; הרף טוען שנאמני המפלגה הנאצית הבינו שהנאום מתייחס לרצח שיטתי של יהודים. באשר להתייחסות של היטלר לכך שהיהודים אינם צוחקים יותר, הרף טוען כי " פרשנות מיטיבה... אינה אמינה". הרף הצהיר כי ייתכן שהקהל הבין כי בכך שהיטלר הבטיח לשים קץ לצחוק היהודי "בכל מקום" הוא הבטיח למעשה את הפתרון הסופי בעולם כולו. הוא מסכם כי "הכל מצביע על כך שהיטלר הורה ואז יישם את השמדת היהודים". הנאום שודר ברדיו, דווח לצבא ופורסם באופן בולט בעיתונות.

שישה שבועות לאחר הנאום, ציטוטים ממנו צוטטו במאמר שכותרתו "הם יפסיקו לצחוק!!!" ב"סיסמת השבוע" שהדפיס תכופות תכנים אנטישמיים. העיתון הבליט את צחוקו של פרנקלין רוזוולט ויועציו היהודים כביכול; "הם יפסיקו לצחוק בכל מקום!!" נכתב באותיות גדולות בתחתית העמוד. כ-125,000 עותקים של העיתון הודפסו והוצבו במקומות ציבוריים ואליהם נחשפו מיליוני קוראים. הרף מודה שאין ראיות מהימנות בשאלה "לכמה אנשים הייתה הסקרנות האינטלקטואלית, החוכמה הפוליטית והאומץ המוסרי להסיק שהדברים בעיתון הקיר הזה מהווים הודעה על רצח המוני".

נאום 8 בנובמבר 1942

ב-8 בנובמבר, במהלך "נאום סטלינגרד" של היטלר, נאומו השנתי בפני ותיקי המפלגה הנאצית לציון פוטש היכל הבירה, הוא דן במלחמה שבה סבלה גרמניה זמן קצר טרם הנאום מתהפוכות בשדה הקרב (בסטלינגרד ובאפריקה), והצהיר כי לא ינהל משא ומתן לשלום. הוא התייחס לנבואתו ואמר שתוצאת המלחמה תהיה "השמדת היהדות באירופה". [ט"ו] היטלר אמר שהאויב הוא אותו האויב שאיתו התמודדו הנאצים בתקופת רפובליקת ויימאר. הוא טען שגרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה משום שלא הבינה את הסכנה הגדולה הנשקפת מהאויבים הפנימיים והיהודים; גרמניה הנאצית תנצח במלחמתה נגד "רוזוולט היהודי למחצה" כי היא נאורה. הרטוריקה של היטלר הייתה חסרת קשר למציאות, ושכנעה רק באופן שטחי המאזינים על פי דיווחי שירות הביטחון. הרף טוען שמה התכוון היטלר היה ברור למאזינים: "היהודים התכוונו 'להכחיד' - כלומר להרוג - את האירופים" ובתגובה "המשטר הנאצי היה בתהליך של השמדה - כלומר הריגת - היהודים". לדעתו של הרף, הפרשנות האמינה ביותר לאמירה שהיהודים כבר לא צוחקים היא ש"נעשה להם משהו בעל אופי קטסטרופלי". תגובת הקהל במחיאות כפיים הצביעו על כך שהקהל הסכים ל"פעולת הגמול המוצדקת של היטלר נגד האויב הגדול ביותר של גרמניה".

1943

עצרת נאצית ב-18 בפברואר 1943 בארמון הספורט ; על השלט נכתב "מלחמה כוללת - המלחמה הקצרה ביותר".

ב-18 בפברואר 1943, נשא גבלס את הנאום בארמון הספורט. לדברי הרף, קבלת הפנים הנלהבת לה זכו קריאותיו של גבלס למלחמה כוללת נגד האויב היהודי-בולשביקי העידה על כך שנאמני המפלגה הנאצית עדיין מסכימים עם הנבואה.

ב-8 במאי 1943 כתב גבלס מאמר שכותרתו "המלחמה והיהודים":

אף לא אחת ממילות הנבואה של הפיהרר לא התגשמה באופן שהתגשמה תחזיתו שאם היהדות תצליח להתחיל במלחמת עולם שנייה, התוצאה לא תהיה השמדת הגזע הארי, אלא מחיקת הגזע היהודי. לתהליך זה חשיבות רבה, ויהיו לו תוצאות שלא ניתן לחזותן לאורך זמן. אולם לא ניתן לעוצרו.

המאמר הגיע לאלפי קוראים ומיליוני מאזיני רדיו. לדברי Herf, המאמר "חזר והרחיב את האופן שבו מנגנון התעמולה הנאצית יצר את התדמית לפיה" - היהודים זוממים את השמדת הגרמנים. גבלס יצר חיבור בין הרצח השיטתי המבוצע באוכלוסייה היהודית לבין השקר הגדול של קונספירציה יהודית בינלאומית השולטת בבנות הברית ואשר החלה את המלחמה. גבלס כתב שהוא מרוצה מהאופן שבו התקבל המאמר ותכנן להגביר את השימוש באנטישמיות כטקטיקת תעמולה, כיוון שמצא כי שימוש בתעמולה אנטישמית יעילה כמעט כמו תעמולה העוסקת בבולשביזם. ב-18 במאי מסר משרד התעמולה עותקים של המאמר "דמדומים ליהודים ברחבי תבל!" לפקידים נאצים. מאמרו של גבלס ציטט שוב את נבואתו של היטלר, והוסיף כי האנטישמיות עולה ברחבי העולם כיוון שאנשים החלו להבין ש"כל הסבל, המחסור והקיפוח של המלחמה הזו נובעים אך ורק מהיהודים, שהמלחמה עצמה היא פרי מלאכתו של יהודה."

1944–1945

היטלר המשיך להתייחס לנבואתו גם כשהכף במלחמה החלה לנטות נגד גרמניה והשתמש בנבואה כדי להצדיק את הסכסוך והשלכותיו הקטסטרופליות. גם הערותיו של היטלר על הפתרון הסופי הפכו ברורות יותר; ב-3 בינואר 1944, הוא אמר שתוצאות המלחמה לא הוכרעו, אולם קץ החיים היהודיים באירופה הוא "מעבר לכל ספק". ב-26 במאי 1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, הוא פנה לקציני צבא בכירים בברגהוף ואמר שאם מתנגדי הנאציזם ינצחו, "הבולשביזם יהרוג מיליונים ומיליונים ומיליונים מהאינטלקטואלים שלנו. כל מי שלא ימות בירייה בצוואר היה מגורש. ילדי המעמדות הגבוהים ילקחו ויחוסלו. כל ההתנהגות החייתית הזו אורגנה על ידי היהודים". הוא תיאר את הפצצת המבורג וכינה את הקהילה היהודית בהונגריה כ"רשת מתואמת של סוכנים ומרגלים" שערערה את מדינתה. היטלר הכריז שהיהודים יהרסו, בדיוק כפי שחזה, והדברים התקבלו בתשואות על ידי הקהל.

היטלר הזכיר את נבואתו בנאומו הקצר לשנה החדשה, ששודר ברדיו מעט אחרי חצות ב-1 בינואר 1945, זאת בעת שדן ב"מזימת המלחמה הבינלאומית היהודית". לדברי ההיסטוריון ניקולס סטארגארדט, הנאום לא הביא נחמה למאזינים, אלא עורר חשש שלא יהיה משא ומתן לשלום. דווח כי ב-13 בפברואר היטלר אמר "נלחמתי בגלוי נגד היהודים. נתתי להם אזהרה אחרונה בפרוץ המלחמה. מעולם לא השארתי אותם בחוסר ודאות שאם הם היו יטילו את העולם שוב למלחמה, הפעם לא ימלטו - השרצים באירופה יוכחדו סופית". בצוואתו האחרונה של היטלר, שנחתמה זמן קצר לפני התאבדותו, כתב היטלר שהמשמעות האמיתית של נבואתו משנת 1939 הייתה "הדברת השרצים ברחבי אירופה". [ט"ז]

ניתוח הנבואה

היחס לנבואה אצל הגרמנים

האיום בהשמדת היהודים הוא הביטוי הידוע ביותר מנאומיו של היטלר. ההיסטוריון קרשו כותב שבתקופת השואה (בין 1941 ל-1945), כל המנהיגים הנאצים היו מודעים לנבואת היטלר, נבואתו הייתה " מטפורה מרכזית ל'פתרון הסופי'." קונפינו כותב ש"הייתה רק נבואה אחת בחברה הגרמנית בתקופת המלחמה, ומשמעותה הייתה דבר אחד"; הנבואה התגלתה כ"ביטוי נפוץ, משותף, אוניברסלי בקרב גרמנים ויהודים" לרצח העם המתמשך. הוא טוען שהנבואה שיקפה את האנטישמיות שכבר רווחה בחברה הגרמנית. קונץ כותב כי תחזיתו הפומבית של היטלר להשמדת יהודים בינואר 1939 הצביעה על אמונתו שהציבור יקבל את השיטות הדרקוניות הננקטות נגד היהודים. היא טוענת שההערכתו הייתה נכונה.

"השמדה"

קיימת מחלוקת בין פרשנים באשר לנבואה בין האסכולות של פונקציונליזם ואינטנציונליזם, הנבדלות זו מזו בַּמִּדָּה שֶׁבָּהּ הן סבורות כי השואה תוכננה מראש על ידי היטלר לעומת האפשרות שהיא יוזמה של הביורוקרטיה הנאצית ברוח הנבואה. היסטוריונים מוקדמים של גרמניה הנאצית, כמו הלמוט קראוסניק וג'רלד רייטלינגר, היו משוכנעים שהיטלר תכנן את רצח העם כבר מאז שנות ה-20, ולכן מיותר להוכיח קשר ישיר בין הנאום לבין הרצח ההמוני. בשנות ה-60 צמחה אסכולת הפונקציונליזם, זו אפיינה את היטלר כדיקטטור חלש וטענה שמדיניות אנטי-יהודית הייתה יוזמת הפקידות הנאצית ככל שהמלחמה התפתחה. בשנות ה-90, תשומת הלב שבה והתמקדה בתפקידו של היטלר, אך הפעם עלתה התזה שהוא קיבל את ההחלטה ב-1941.

סוגיה מרכזית היא מה הייתה הכוונה, או כיצד הובן, השימוש במונח "השמדה" (Vernichtung) בשנת 1939. לדעת ההיסטוריונית שרה גורדון, היטלר בחר במילה זו (המתורגמת גם ל"סוף", או "הרס") בשל עמימותה, שכן הוא רצה להפחיד את היהודים כדי לגרום להם להגר, מבלי לקרוא במפורש לרצח, זאת לאחר שהציבור הגרמני הגיב באופן שלילי לאירועי ליל הבדולח. קונפינו כותב כי "אף אחד בגרמניה לא ידע בדיוק מה משמעותו המעשית של המונח, או איך המטפורה הזו של 'השמדה' תתממש". לדעת קונפינו הביטוי עורר דימויים למראות ליל הבדולח ובתי הכנסת הבוערים באותו היום ולא תאי הגזים של אושוויץ, או קברי האחים בבאבי יאר (אירועים אשר עדיין לא היו התרחשו). קונפינו טוען כי אף על פי שאפילו היטלר לא ידע למה הוא מתכוון ב"השמדה", הנאום הוכיח שהיטלר ומאזיניו כבר חזו "עולם שבו הופעלה אלימות קיצונית כדי להיפטר מיהודים ולחסל את היהדות".

רצח עם

היסטוריונים הנוקטים בגישה אינטנציוליסטית מדגישים את חשיבות הנאום ומביאים אותו כהוכחה לכך שרצח העם תוכנן עוד לפני המלחמה ולא התגבש בדרגה. לוסי דווידוביץ' מבליטה את מקומו של הנאום בהחלטתו של היטלר להתחיל ברצח העם, וטענה שהעם הגרמני היה צריך להבין זאת כהכרזה מוקדמת על הפתרון הסופי. ההיסטוריון סטפן קלי מציין שאם היטלר אכן הביע ב-1939 את כוונתו הנחרצת לבצע רצח עם, הדבר מאושש את ההנחות האינטנציונליסטיות באשר לתפקידו המכריע של היטלר ומפריך טיעונים פונקציונליסטיים.

הרף מאמין שהנבואה הייתה "האיום הציבורי החד-משמעי הראשון של היטלר להשמיד (כלומר לרצוח) - לא רק להרחיק, לגרש או להביס" - את יהודי אירופה. ההיסטוריון שלמה אהרונסון תיאר את ההצהרה כאיום פומבי לרצוח את היהודים והצהרה על כוונתו לעשות זאת, שכן כבר באותה עת תכנן את המלחמה. ההיסטוריון גרהרד ויינברג טען כי "רצח יהודים נועד להיות חלק בלתי נפרד מהמלחמה עליה כבר החליט". ההיסטוריון דניאל גולדהגן רואה בנאום הצהרה על שאיפתו וכוונתו של היטלר, אם תיקרה לו הזדמנות אך לא תוכנית מוגדרת ליישום מיידי. ההיסטוריון רוברט ויסטריך טוען כי הנבואה "הייתה התפרצות יוצאת דופן של מנהיג מעצמה גדולה, וקשה לתת לה פירוש המצמצם אותה ל"מטפורה" בלבד או לרטוריקה אוטופית... התוקף שבו נשא היטלר דברים בקטע המסוים הזה של נאומו, ומחיאות הכפיים הנלהבות של חברי הרייכסטאג, מבהירים שהיה זה איום רציני לחלוטין".

הגירה או גירוש

חוקרים פונקציונליסטים נוטים להדגיש את ההשלכות הטקטיות של הנאום בהחזקתם של יהודי גרמניה כבני ערובה נגד התנהגותה של ארצות הברית במלחמה שעמדה לפרוץ, אף שהם מודים כי הנאום מבסס קשר רעיוני בין מלחמה להשמדה. עובדה אחת העומדת כנגד פרשנות זו היא שהיטלר התייחס ל"יהודי אירופה" ולא רק ל"יהודי גרמניה".

ההיסטוריון כריסטופר בראונינג אמר בראיון כי במהלך הנאום ב-1939 התכוון היטלר לומר לחסידיו שבמקרה של מלחמה, היהודים יגורשו מאירופה. בראונינג אמר כי יש לשקול את הנאום על רקע המדיניות האנטי-יהודית שננקטה בשנתיים שלאחריו, ולא עם הידע הרטרוספקטיבי של פעולת מחנה ההשמדה באושוויץ. בראונינג כתב גם כי המשך המדיניות האנטי-יהודית בה נקטו הנאצים מ-1939 ועד תחילת 1941 (לפני התחלת הפתרון הסופי), היה מביא לצמצום ניכר באוכלוסייה היהודית וטען כי הדבר היה נתפס כהגשמת הנבואה. ההיסטוריון מארק רוזמן טוען כי "אין ראיות לכך שב-1939 היה תכנון של השמדה המונית" ומציין שהיטלר לא הדגיש את דבר נבואתו ב-1940. הוא טוען שאי אפשר לדעת מה הייתה כוונתו של היטלר ב-1939 בהתבסס על הנבואה. הוא גם טוען שלא ברור אם המונח "השמדה" התייחס לגירוש, או לרצח המוני, ומציין שהיטלר דיבר שוב ושוב על גירושם הכפוי של היהודים מגרמניה.

קונץ כותב שייתכן שהגרמנים באותה תקופה חשבו שהמונח "השמדה" בנבואה אינו יותר ממטפורה, "בדומה למילים 'לרסק' או 'לחסל' יריב". ביטוורק (Bytwerk) טוען שאין זה הכרחי, או הגיוני, להסיק שנבואת היטלר, בהקשרה שעה שנאמרה, התייחסה להרג הלכה למעשה. מומזן מתאר את הנבואה כלא יותר מ"מחווה רטורית שנועדה להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית" כדי לאפשר הגירה של יהודי גרמניה: "באותה תקופה זה היה מאוד לא סביר שהציבור הגרמני או הבינלאומי יכול היה לפרש את דבריו כהצהרה לא מוסווית על כוונה רצינית לחסל את היהודים הנמצאים תחת השלטון הגרמני במקרה של מלחמה".

משמעויות מרובות

יהודה באואר מפרש את הנבואה כמבטא את נחישותו של היטלר להיפטר מיהודי גרמניה. העדפתו הראשונה לפתרון הבעיה הייתה בהסכם בינלאומי שיוביל להגירה, ואז גירוש אלים וכוחני. המלחמה, אותה תכננה ההנהגה הנאצית באותה תקופה, הייתה דרך נוספת שבה ניתן לחסל יהודים. באואר מסיק כי בזמן שהמטרה הנאצית הייתה קבועה - היעדר נוכחות יהודית ברייך המתרחב - ניתן להשיג מטרה זו באמצעים מגוונים וכי אף על פי שמנהיגים נאצים אולי שקלו השמדה פיזית כאמצעי, בשנת 1939 לא הייתה תוכנית קונקרטית כזו.

ירסאק טוען ש"היטלר תכנן לגרש את היהודים מגרמניה 'לפני' שהוא תכנן לכבוש מרחב מחיה": היטלר הוציא צווים מ-1937 עד 1939 שמטרתם להאיץ את ההגירה היהודית. ירסאק טוען שהיטלר הכיר בכך שאם גרמניה תהיה מעורבת במלחמת עולם מדינות הציר לא ינצחו. לכן הוא ראה בהרג שיטתי של יהודים "אלטרנטיבה רדיקלית" למקרה שלא יצליח במלחמה. במצב כזה, "המלחמה תשמש כסות להשמדה והלחימה תסתיר את מטרת המלחמה האמיתית" - רצח היהודים. ירסאק מצטט את הצהרתו של היטלר משנת 1939 "מי זוכר את השמדת הארמנים" כעדות לכך שהיטלר האמין שתהיה התעלמות מפשעים המבוצעים בזמן מלחמה. לונגריך כותב שלנבואתו של היטלר "היו כמה רבדים פוטנציאליים של משמעות", שהראשון שבהם היה רצונו הטקטי של היטלר להפחיד יהודים כדי שיהגרו.

מלחמה

קונספירציה יהודית

"נבואתו" של היטלר ב-30 בינואר 1939 היה ליבת התרבות הנאצית במלחמת העולם השנייה. גוף היסטורי הנקרא "יהדות בין-לאומית" הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה בכוונה להביא לבולשביזציה של העולם. הוא יכשל במשימתו. במקום זאת, גרמניה הנאצית תנקום על התוקפנות הזו ותשמיד את היהודים. היא תנהל "מלחמה" נגד היהודים בתגובה ל"מלחמה" שהיו פתחו בה. ההיגיון ההפוך הזה של הצדקת תגובה היוותה את ליבת התעמולה האנטישמית הנאצית בין 1939 ו-1945.

— Jeffrey Herf

לונגריך רואה בנאום 1939 חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח לתפול על היהודים את פרוץ המלחמה המתקרבת. בפברואר 1939, הימלר הקדים את העיתוי לפרוץ מלחמת העולם הקרובה, והעריך שהיא תתרחש בקרוב ולא בעשור הבא בגלל התגובה לליל הבדולח. בהערות לנאום הוא כתב, "פתרון קיצוני של הבעיה היהודית גורם ליהדות להילחם בנו, במידת הצורך על ידי פתיחה במלחמת עולם". לונגריך רואה קשר ברור בין הדברים לנאומו של היטלר. גרלאך כתב כי הנבואה הגשימה את עצמה, משום שבמחשבה הלאומנית של היטלר, כל התנגדות לנאציזם נתפסה כתוצאה של קונספירציה יהודית בינלאומית. היטלר ומנהיגי הנאצים האמינו שהמזימה היהודית היא אמיתית. גרמנים רבים האמינו לנבואה באופן מילולי. ביומניו מתאר ויקטור קלמפרר כי גרמנים, בהם כאלה שלא היו נאצים, התעמתו עמו ואמרו לו שיהודים פתחו במלחמה והם ראויים לגורלם.

הרף מציין שכאשר היטלר תכנן מלחמה ב-1939, "הוא הורה לאנשי התעמולה שלו לטעון שבדיוק ההפך מתרחש". הרף כותב גם, "לאלה שהם חסרי התובנה לאידאולוגיה הנאצית, קונספירציה זו שתוכננה על ידי היטלר ועושי דברו ככוח המניע של ההיסטוריה המודרנית, אינה גלויה... כשהמעצמות הגדולות התנגדו לגרמניה הנאצית, הם עשו זאת בתור "משרתי היהודים",(Judenknechte)" תאוריית קשר זו עומדת בניגוד ל-כרונולוגיה והסיבתיות ומעלה טענות סותרות בדבר גזע השולט בעולם לעומת הגרמנים המצטיירים כקורבנות תמימים שהותקפו על ידי קונספירציה יהודית רבת עוצמה. ההיסטוריון אנטוני ביבור כותב כי "הבלבול עוצר הנשימה של סיבה ותוצאה של הנבואה נמצא בלב רשת השקרים וההונאה העצמית של היטלר".

שיקולים אסטרטגיים

ההיסטוריון דייוויד ריינולדס טוען שייתכן שהיטלר חשב גם על רוזוולט כשנשא את הנאום ב-1939. באותו זמן, נשיא ארצות הברית ניסה לשכנע את האמריקאים לנטוש את מדיניות אי-התערבות וקידם הגירת יהודים מאירופה. ויינברג טוען כי בזמן נאום הנבואה, היטלר התחרט על שאיפשר לנוויל צ'מברלין למנוע פרוץ מלחמה ב-1938, והיה נחוש לצאת למלחמה לפני 1940. לפי וינברג, היטלר כבר תכנן להשתמש במלחמה כדי לחולל מהפכה דמוגרפית עולמית, שבה לרצח שיטתי של יהודים היה אמור להיות חלק מכריע. הרף טוען שבנאומיו המאזכרים את הנבואה, הבהיר היטלר כי הוא רואה "קשר סיבתי ומהותי, לא מקרי, עם כוונתו להשמיד את היהודים". קרשו כותב כי "ה'נבואה' ציינה קשר בל-ינתק במוחו בין מלחמה לנקמה ביהודים". קונץ כותב כי בנאומו משנת 1939, "היטלר התחזה לפוסק המוסרי היחיד של הפולק במלחמה בשתי חזיתות: גזעית וגאופוליטית".

בני ערובה

לפי לונגריך, התייחסותו של היטלר ל"מממנים יהודים בין-לאומיים" חזתה נסיבות שבהן ארצות הברית ומעצמות מערביות אחרות יתערבו כדי למנוע את ההתפשטות הגרמנית באירופה, שהיטלר כבר היה מחויב לה. בתרחיש כזה, "המממנים היהודים הבינלאומיים" יואשמו במלחמה שנוצרה והיהודים שנותרו בגרמניה יוחזקו כבני ערובה עם איום להשמדתם. אם מאמצי עידוד ההגירה יכשלו ומעצמות המערב ימנעו מהיטלר להגשים פאן-גרמניות, או שיצטרפו למלחמה כלל-אירופאית, כל האפשרויות תהיינה פתוחות להעצמה נוספת של המדיניות הנאצית האנטי-יהודית. אוונס מצטט את האמונה הנאצית בקונספירציה יהודית בינלאומית כדי לטעון שמטרתו של היטלר הייתה להחזיק את היהודים כבני ערובה כדי למנוע את כניסת ארצות הברית למלחמה. אם ארצות הברית תנהג כך, היהודים ברחבי אירופה ירצחו.

על פי ההיסטוריון מומזן, כיוון שהנאצים האמינו בקונספירציה יהודית בינלאומית אשר שלטה בממשלות העולם, היה זה הגיוני לאיים על היהודים בגרמניה כדי להשפיע על מדינות אחרות. אף ההיסטוריון אהרונסון רואה באיום כמופנה כלפי המערב, החזקת היהודים כבני ערובה נועדה להבטיח שהיטלר יוכל להתמודד עם כל אחת מן המדינות באופן נפרד. רוזמן כותב כי היטלר קיווה שעל ידי החזקת יהודי גרמניה כבני ערובה, ניתן יהיה לשלוט באחיהם במדינות אחרות. קרשו טוען כי הנבואה הייתה בחלקה מכוונת למניעת כניסת ארצות הברית למלחמה "על ידי איום בדבר מה שיקרה ליהודי אירופה". ירסק טוען כי הנאום שימש כ"אזהרה מוקדמת לארצות הברית שלא להתערב באירופה. נראה שבאותה עת נולד אף הרעיון כי יהודים אמריקאים הנמצאים בגרמניה עשויים לשמש כבני ערובה נגד השתתפות אמריקאית נוספת במלחמה שעשויה להתרחש באירופה." סטרגרדט כותב כי הרעיון של שליטה בארצות הברית בעזרת בני ערובה יהודים היה קיים עד ספטמבר 1941, כאשר פורסמה הכרזה עם הציטוט השבועי מתוך הנאום. מעת שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה איבדו היהודים את ערכם כבני ערובה וניתן היה להורגם ללא חשש מתוצאות המעשה.

מלחמת עולם

באואר כותב כי המלחמה שהיטלר רצה, לצד פולין לפלוש לברית המועצות, לא הייתה המלחמה שהוא קיבל בספטמבר 1939. אפילו אחרי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ היטלר ניסה להימנע ממלחמה בשתי חזיתות ומפתיחת עימות מול בריטניה, ארצות הברית וצרפת. באותה עת הגרמנים עשו שימוש בביטוי "מלחמת עולם" לכל עימות צבאי גדול בין המעצמות האירופיות. גולהאגן כותב כי פלישה לברית המועצות היוותה הזדמנות להיטלר "למלא אחר הבטחתו" בנבואה. ביטוורק כותב כי בעת מלחמה "המונח 'הרס' מקבל הקשר פיזי שחסר בעת שלום". על ידי אזכור הנבואה בעת המלחמה, היטלר הבהיר "כי הוא היה רציני לחלוטין באשר לאיומו להרוס את היהודים. ירסק טוען כי "המערכה נגד ברית המועצות הפכה למלחמה נגד היהודים" באותו המועד בו פחתו הסיכויים לניצחון גרמני; החל מספטמבר 1941, פעולות נגד היהודים לא רק הוצדקו אלא אף הונעו על ידי פחד מתאוריית הקשר היהודי. קרשו כותב כי המלחמה ומשימתו של היטלר להיפטר מן היהודים "הגיעו לנקודת איחוד ברעיון של 'מלחמת שמד' נגד ברית המועצות". קרשו מוסיף כי נראה שהנבואה תמיד הייתה במוחו של היטלר במהלך מערכת החורף הרוסית 1941–1942 והיא העסיקה את מחשבותיו לאחר המתקפה על פרל הארבור. לדעת ירסק לערך בזמן שבו היטלר החליט לרצוח את "היהודי האחרון על אדמת אירופה", מעשה שהנאצים האמינו ש"ישבור את 'הכוח החתרני' של 'היהודי הבין-לאומי'". בראונינג מתנגד להסבר זה ומציין כי ההשמדה השיטתית של יהודים כבר החלה בברית המועצות ונבואתו של היטלר לא הייתה "קשורה ל'מלחמת עולם' המוגדרת בהצטרפות ארצות הברית". לונגריך כותב כי נאומו של היטלר מ-12 בדצמבר 1941 "אינו מכיל דבר חדש" אולם, כיוון שגרמניה הייתה מעורבת באותו שלב במלחמת עולם, ה'נבואה' הייתה קרובה יותר להגשמתה".

אשמה בגין ההרס במלחמה

תוצאות הפצצת המבורג. בתעמולה הנאצית היהודים הואשמו בנזק.

בחורף 1941–1942 פעולות כוחות הברית, במיוחד הפצצות אסטרטגיות, גבו מחיר הולך וגובר של חיילים ואזרחים גרמנים. לטענת הרף, על פי עמדת התעמולה הנאצית וגרמנים רבים, היהודים היו אחראים לכל אדם שנהרג ועליהם לשלם על כך במחיר זהה. הרף טוען כי "למיליוני גרמנים הסיסמה המופשטת 'היהודים אשמים' קיבלה משמעות רגשית ישירה." על פי קרשו, היטלר ראה ברצח העם של יהודים כ"נקמה טבעית להרס שנגרם על ידי היהודים - במיוחד במלחמה שאותה ראה כמעשה כפיהם." כאשר בנות הברית למדו על הרצח השיטתי של יהודים וגינו את המעשה, היטלר ותעמלנים נאצים לא הכחישו את הדיווחים. במקום זאת, כפי שהרף מסביר, הם העדיפו "להציג את ההתקפה הנאצית על היהודים כמעשה צודק של הגנה עצמית, פעולת גמול ונקמה בתגובה לנזקים שהיהודים גרמו לגרמניה."

תקשורת

חלקו של היטלר בשואה

היטלר היה מקבל ההחלטות העיקרי בשואה אבל לא התגלה אף מסמך כתוב המעיד על כך ורוב ההיסטוריונים טוענים שמסמך כזה מעולם לא נוצר. תחת זאת, היטלר ככל הנראה נתן הרשאה בעל פה להחלטות חשובות הקשורות לפתרון הסופי. קרשו טוען כי פרשנות מחזיקי הגישה האינטנציוליסטית והפונקציונליסטית גם יחד שגויה. אף על פי שמשימת השמדת העם היהודי בידי הנאצים לא החלה אלא שנים לאחר הנאום, הוא טוען שהנאום בשנת 1939 הוא חיוני בהבנת תפקידו של היטלר בפתרון הסופי והנבואה היא "מפתח להבנת הלך מחשבתו של היטלר ולדרכים שבהן נתן 'הנחיות פעולה'". הוא טוען כי פעולותיו של היטלר היו ברובן מוגבלות לעולם התעמולה, במיוחד הנבואה, כיוון שהיה זה "לא בסגנונו ולא בנטייתו" לערב עצמו בפרטי היום-יום. הנבואה שימשה כ"רצועת הנעה בין אמונתו הפנימית של היטלר" שהמלחמה תוביל לרצח עם של יהודי אירופה והרציחות יבוצעו על ידי מי שכפופים לו. נאמני המפלגה הבינו את הוראות הנבואה כקריאה לפעולה קיצונית נגד היהודים מבלי שניתנו בה הוראות מפורשות. קרשו טוען כי החזרה על תוכן הנבואה בתקשורת ההמונים סייעה ל"התניית האוכלוסייה הכללית נגד תחושת סימפתיה אנושית" ואותתה להגברת הרצח ההמוני.

ירסק טוען כי "ההיפותזה שההוראה לרצח יהודי אירופה אינה קשורה לנבואה מניחה... שהיטלר, אשר איזכר תכופות את הנבואה שלו, לא התכוון למה שאמר". ההיסטוריון אברהרד יקל משער כי ייתכן שהמוטיבציה של היטלר הייתה להראות את אישורו לרצח המוני או ל"תיעד את הפתרון הסופי". בהתאם לרוזמן, הרטוריקה של היטלר, כולל החזרות התכופות על הנבואה, אפשרה למבצעי השואה לדעת שהיטלר תומך בפעולותיהם.

עמימות

צו של היטלר המסמיך את תוכנית T4 עורר התנגדות, ייתכן שהדבר הוביל לעמימותו בנושא השואה.

ההיסטוריון דוד בנקיר מציין כי הנבואה "חסרת מסגרת של מקום וזמן ואינה מספקת פרטים על הדרך שבה ייושם הפתרון הסופי. ב'נבואה' היהודים יעלמו מבלי שצוין מבצע המעשה." ביבור כותב כי "למרות דבריו האפוקליפטים נגד היהודים" ומאמציו לקדם אלימות, היטלר "נמנע באופן בולט מלשמוע פרטים על ההריגות ההמוניות". הרף מתאר את מאמרו של גבלס "היהודים אשמים" כ"פרדיגמה של התעמולה האנטישמית" כיוון ש"הלשון הקיצונית מלווה בהיעדר מוחלט של גילוי פרטים באשר היכן, מתי וכיצד יתבצע הרצח ההמוני". במילים אחרות, המאמר "הותיר די עמימות והיעדר פרטים כדי לאפשר הכחשת ידיעה".

קרשו כותב כי למרות "רמזים אפלים ש'נבואתו' מתגשמת", היטלר ניסה להסתיר את מעורבותו הישירה בשואה. קרשו משער כי "אפילו בשיא כוחו הוא פחד מכוחם, ומהאפשרות שיבוא יום ל'נקמתם'". או אולי, היטלר האמין כי "העם הגרמני לא היה מוכן ללמוד את הסוד הנורא". קרשו מציין כי כאשר התייחס לרצח ההמוני של יהודים, היטלר הצהיר על דברים שלא היו עוד נכונים, או "התייחס להרחקת היהודים מאירופה (לעיתים קרובות בהקשר של 'נבואתו') בנקודת זמן כלשהי בעתיד". קרשו מוסיף כי היטלר רצה "לתבוע את מקומו ב'סוד המפואר של ההיסטוריה שלנו' בעודו מרחיק עצמו מהמציאות הרעה ונוראה של רצח המוני". לכן, היטלר לא פרסם בשום שלב הצהרה בדומה לנאומי פוזן של הימלר, גם לא בחוגים פרטיים בחברת מנהיגים נאצים אחרים. היטלר גם רצה להימנע מהתנגדות מצד הביורוקרטיה או מערכת המשפט, בדומה להתנגדות שנתקל בה לאחר שחתם על הצו לתוכנית T4.. הימלר השתמש באותה גישה אסטרטגית של עמימות כאשר הביע דעתו על גורלם של היהודים.

הידיעה אודות התרחשות השואה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה גרמנים רבים טענו לחוסר ידיעה באשר לפשעים שביצע השלטון הנאצי וכי אזכורים ל"השמדת" היהודים לא הובנו באופן מילולי. היסטוריונים חלקו על טענות אלה. קונץ כותב כי הנבואה הייתה סיבה אחת לכך ש"אף אזרח מן השורה לא יכול להכחיש את כוונת ההנהגה הנאצית להכחיד את היהודים, בדרך אחת או אחרת". לדעת קרשו, אזכורי הנבואה בתקשורת יצרו בציבור "מודעות לעובדה שהריסת היהודים מתרחשת באופן בלתי נמנע, בעוד שבעוד שלא הופץ מידע מפורט או מפורש". בנקיר כותב כי הנבואה "לא הותירה ספקות כי, בדרך כלשהי, גורלם של היהודים יהיה הכחדה פיזית". הוא מוסיף כי בצהרה פומבית של מטרותיהם, ההנהגה הנאצית רצתה לבחון את נאמנותם לשלטון של גרמנים מן השורה. קונפינו טוען כי גרמנים ידעו באופן כללי על השמדת יהודי אירופה, אפילו אם לא ידעו את הפרטים. הרף טען כי כאשר נבואתו של היטלר אוזכרה בתקשורת ההמונים הגרמנית במהלך המלחמה, הקוראים הבינו כי היהודים הוכרזו "אשמים" לפרוץ המלחמה וכי השלטון הנאצי מוציא לפועל את אזהרתו שפורסמה בעבר להשמידם.

במשפטי נירנברג (1946-1945), עורך העיתון "דר שטירמר" הורשע בפשעים נגד האנושות בהתבסס על כך ש"עודד רצח והשמדה" של יהודים. בפסק דינו צוטט מאמר שפורסם בעיתונו בינואר 1943 שבו כתב דברי הלל להיטלר על שהוא מגשים את נבואתו להכחיד את היהודים.

הערות שוליים

הבהרות

  1. ^ בעלון מנובמבר 1941 לחיילים מפורט הסבר בין הנבואה לבין המציאות: " היתה הצהרה קשה, חסרת רחמים, שרבים לא לקחו ברצינות ופרשו אותה רק כאלגוריה. אבל היהודי ידע שגזר דין מוות ניצב מאחורי הנבואה והוא יבוצע אם שלטון הממון והבולשביזם יתמוטטו ויוחלפו בסדר עולמי חדש."
  2. ^ מכתב אחד מאוגוסט 1941 נכתב: "פרק אחד במיוחד הוא פתרון השאלה היהודית אותה פותרים בזמן הווה ביסודיות רבה. כפי שהפיהרר אכן אמר בנאומו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה: "אם היהדות..."
  3. ^ "אין לשכוח את ההערה שכבר הערתי ברייכסטאג, ב-1 בספטמבר 1939 , כי אם העולם ידחף על ידי היהדות למלחמה כוללת, תפקידה של כל היהדות באירופה יסתיים... היום, יתכן שהם עדיין צוחקים באשר לכך , בדיוק כפי שצחקו מוקדם יותר באשר לנבואותי."
  4. ^ "...בגרמניה או מחוצה לה, איש בעולם אינו מצפה לאמירת אמת מ... אדולף היטלר. במשך שמונה שנים הוא שלט באופן חסר מצרים על עם שקולו לא נשמע, כפי שהיה אתמול בארמון הספורט בתשואות מכניות של נאמני המפלגה. בכל התקופה הזו אין תקדים בודד כדי להוכיח שהוא יקיים הבטחה או ימלא אחר איום. אם קיים בטחון כלשהו הנובע מעברו, הוא שהדבר היחיד שהוא לא יעשה הוא מה שהוא אומר שיעשה. במשך שמונה שנים הוא היה הדובר היחיד של גרמניה שאיש לא חלק עליו - והיום הבטחה של גרמניה היא חסרת ערך." ג'פרי הרף טוען כי תגובה זו "מדגימה את הקושי שהיה אפילו לצופים המיודעים ומתוחכמים ביותר בהבנתו של היטלר".
  5. ^ "...'היהודים אשמים! היהודים אשמים!' העונש שיושת עליהם יהיה נורא. בדיוק כפי שהאגרוף של גרמניה המתעוררת היכה כבר פעם בזבל הגזעי, יבוא יום שהאגרוף של אירופה המתעוררת יעשה דבר דומה. אז החקיינות של היהודים תהיה חסרת ערך... זה יהיה היום שבו צדקו של העם על מקור ההרס וההתדרדרות. הסנוקרת תונחת ללא רחמים. אויב העולם (Weltfeind) יתמוטט ואירופה תזכה לשלום."
  6. ^ הפיהרר מאמין שנבואתו מן העבר ברייכסטאג זוכה לאישוש, כי אם היהודים יצליחו להסית שוב למלחמת עולם, היא תסתיים בהשמדת היהודים. נבואה זו מתגשמת בשבועות וחודשים אלה בוודאות אצילית מסתורית. במזרח, היהודים משלמים עליה. בגרמניה, הם כבר שילמו חלקית על כך, ובעתיד הם יאלצו לשלם עוד יותר.
  7. ^ "אם אנשי הממון הבין-לאומיים היהודים יצליחו פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה ניצחון היהודים אלא ההשמדה של הגזע היהודי באירופה."
  8. ^ "לגזע זה של פושעים יש שני מיליון מתים של מלחמת עולם על מצפונו, ועתה יש לו עוד מאות אלפים. אל תתנו לאיש לומר לי: איננו יכולים לשלוח אותם לתוך הביצות! מי דואג לעמנו? מוטב שהפחד שאנחנו משמידים את היהודים יעלם לפנינו."
  9. ^ לאחר שפרסם את המאמר, גבלס כתב ביומנו: "הגורל הנוכחי שהוא מנת חלקם של היהודים איננו אי-צדק. תחת זאת, הדבר רק מחזיר להם מה שהם התכוונו לעשות לנו. המאמר היהודי שלי מצוטט בכל העיתונות העולמית... אנטישמיות גוברת באירופה וככל שהמלחמה תתמשך, כך היא תלך ותתחזק."
  10. ^ הרף טוען כי ההתייחסות ל"השמדה" היתה חד-משמעית כיוון שבשפה הגרמנית קיימות מילים שונות ל"'הפיכתו של אדם לעני', אפליה, גירוש ומחלה", אף שניסוחיו של גבלס "הותירו די עמימות והיעדר פרטים כדי לאפשר הכחשה אפשרית בקהל האדיש, או הספקן". נורמן דומייר (Norman Domeier) כתב כי המאמר "הוציא לציבור ותרם ללגיטימיות" של הרצח שביצעו הנאצים ביהודי אירופה. ההיסטוריון ניקולס סטארגארד כותב כי גבלס "היה קרוב להצהיר באופן בוטה כי מדיניות המשטר היא להרוג את היהודים". ויקלר כותב כי אלה ששמעו על תוכן המאמר "למדו כי המוני יהודים נהרגים במזרח", וכי "לא ניתן היה שלא להבין או להתעלם" ממשמעות הדברים. על פי לונגרייך, המאמר סיפק "תשובה ברורה דיה" באשר לגורלם של היהודים שגורשו מגרמניה.
  11. ^ "כפי שכבר הצהרתי ב-1 בספטמבר 1939 ברייכסטאג הגרמני כי מלחמה זו לא תבוא לקיצה באופן שבו היהודים מדמיינים, עם השמדת העמים האירופאים-ארים, אלא שתוצאות המלחמה הזו תהיה הכחדת היהדות. בפעם הראשונה החוק היהודי העתיק ייושם עתה: עין תחת עין, שן תחת שן..."
  12. ^ "נבואתי, כי במלחמה זו לא הארים יושמדו אלא היהודים יוכחדו, תתגשם. כל שהקרב יביא, ככל שהקרב יתמשך, זו תהיה המורשת הסופית של המלחמה הזו. ואז לבסוף, אחרי שיושמדו כל הטפילים האלה, יבוא לעולם סובל תקופה ארוכה של אחוות אחים בין האומות ושלום אמיתי."
  13. ^ "כיצד יבוא הדבר על פתרונו הובהר לכל העולם הלא-יהודי על ידי הפיהרר של העם הגרמני בהצהרה לעמי אירופה שהוקראה ב-24 בפברואר 1942: 'היום הרעיונות של הנאציזם והמהפיכה הפשיסטית שלנו כבשו מדינות אדירות וחזקות, והנבואה שלי תתגשם ולפיה באמצעות המלחמה הזו היהודים, לא בן האנוש הארי, יושמדו.'"
  14. ^ "ב-1 בספטמבר 1939, בישיבה של הרייכסטאג, אמרתי שני דברים. ראשית, לאחר שנכפתה עלינו המלחמה הזו, לא כוח הנשק ולא הזמן יביס אותנו; שנית, אם היהודים יפתחו במלחמת עולם בין-לאומית כדי לגרום להשמדת (Ausrottung) העמים הארים של אירופה, אזי לא העמים הארים, אלא היהדות, היא שתושמד . המושכים בחוטים של הסהרורי בבית הלבן גררו עם אחד אחר האחר למלחמה. אולם, באותה עת גל אנטישמי הציף את העמים. הוא ינוע הלאה ויתפוס מדינה אחת אחר האחרת שנכנסת למלחמה. כל אחת מהן תצא ממנה יום אחד כמדינה אנטישמית."
  15. ^ "הנבואות הנאציות אינן משפטים ריקים מתוכן. זהו הכוח שהוא מקור כל תקלותנו: יהדות בין-לאומית. אתם תזכרו את הישיבה ברייכסטאג שבה אמרתי: אם היהדות מדמיינת לצעמה כי היא מסוגלת להוביל מלחמת עולם בין-לאומית להשמיד את גזעי האדם באירופה, אזי התוצאה לא תהיה השמדת גזעי האנוש באירופה אלא תחת זאת השמדת היהדות באירופה! היהודים תמיד צחקו עלי כנביא. אלה שצחקו אינם צוחקים עוד. אלה שעדיין צוחקים כנראה בתוך זמן קצר לא יצחקו עוד..."
  16. ^ הוא הוסיף: "לא הותרתי ספק כי, אם היחס לאומות אירופה, בעיני קושרי הקשר בעלי ההון והמממנים, יהיה כאל חבילות של מניות בלבד, אזי נעשה חשבון עם אותו גזע האשם במאבק הרצחני הזה: יהדות! גם לא הורתי ספק בלב איש שהפעם מיליוני ילדים של העמים הארים של אירופה לא ימותו ברעב, מיליוני אנשים מבוגרים לא יסבלו מוות, ומאות אלפי נשים וילדים לא ישרפו ויופצצו למוות בערים, מבלי שהאשם האמיתי יצטרך לשלם על אשמתו, אפילו באמצעים ההומניים יותר ברשותי."

הפניה למקורות

  1. ^ 1 2 3 4 5 Jersak 2008, p. 359.
  2. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 697.
  3. ^ Kershaw 2008, p. 101.
  4. ^ "Boycott of Jewish Businesses". Holocaust Encyclopedia (באנגלית). מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. נבדק ב-14 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Anti-Jewish Legislation in Prewar Germany". Holocaust Encyclopedia (באנגלית). מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. נבדק ב-14 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Kley 2000, p. 207.
  7. ^ Roseman 2003, p. 26.
  8. ^ Koonz 2003, pp. 100–101.
  9. ^ 1 2 Confino 2014, p. 152.
  10. ^ Longerich 2019, p. 589.
  11. ^ 1 2 Mommsen 1997, pp. 153–154.
  12. ^ Longerich 2019, p. 593.
  13. ^ 1 2 Longerich 2019, p. 594.
  14. ^ Niven 2018, p. 166.
  15. ^ Confino 2014, pp. 152–153.
  16. ^ 1 2 3 Bauer 1994, p. 36.
  17. ^ 1 2 3 4 Confino 2014, p. 153.
  18. ^ Goldhagen 1996, p. 141.
  19. ^ 1 2 Bauer 1994, p. 35.
  20. ^ 1 2 Bauer 1994, p. 37.
  21. ^ 1 2 Goldhagen 1996, p. 142.
  22. ^ Longerich 2019, p. 602.
  23. ^ Browning 2007, p. 209.
  24. ^ 1 2 Kershaw 2008, p. 103.
  25. ^ 1 2 3 Longerich 2019, p. 603.
  26. ^ Longerich 2019, pp. 602–604.
  27. ^ Mommsen 1997, p. 152.
  28. ^ 1 2 3 Garbarini et al. 2011, p. 103.
  29. ^ Mommsen 1997, pp. 147–148.
  30. ^ Thacker 2010, p. 205.
  31. ^ 1 2 3 Musolff 2013, p. 56.
  32. ^ 1 2 3 4 Somerville 2012, p. 131.
  33. ^ Longerich 2019, pp. 605–606.
  34. ^ 1 2 Mommsen 1997, p. 150.
  35. ^ Koonz 2003, p. 253.
  36. ^ 1 2 3 Longerich 2019, p. 604.
  37. ^ Herf 2006, p. 52.
  38. ^ הנוסח המלא של הנאום בתרגום לאנגלית
  39. ^ Kley 2000, p. 210.
  40. ^ 1 2 Evans 2006, p. 604.
  41. ^ 1 2 3 4 Jersak 2008, p. 304.
  42. ^ Niven 2018, p. 119.
  43. ^ Garbarini et al. 2011, p. 104.
  44. ^ 1 2 3 Koonz 2003, p. 254.
  45. ^ 1 2 Domeier 2019, p. 105.
  46. ^ Garbarini et al. 2011, p. 105.
  47. ^ נאומו של היטלר ברייכסטאג, הארץ, 31 בינואר 1939
  48. ^ נאומו הארוך של היטלר, דבר, 31 בינואר 1939
  49. ^ נאום היטלר בריכסטג, הצופה, 31 בינואר 1939
  50. ^ 1 2 Herf 2005, p. 56.
  51. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Kershaw 2008, p. 104.
  52. ^ 1 2 Herf 2006, p. 5.
  53. ^ 1 2 3 Longerich 2009, p. 186.
  54. ^ 1 2 Longerich 2019, p. 720.
  55. ^ Jäckel 1981, p. 64.
  56. ^ Bergen 2010, p. 205.
  57. ^ Jersak 2008, p. 346.
  58. ^ Longerich 2009, p. 187.
  59. ^ 1 2 3 4 5 Confino 2014, p. 226.
  60. ^ Browning 2007, pp. 298–299.
  61. ^ D05 Excerpts of letters from a police secretary in Mogilev to his wife, European Holocaust Research Infrastructure
  62. ^ Garbarini et al. 2011, p. 106.
  63. ^ Confino 2014, pp. 226–227.
  64. ^ "Nazi Plan to Kill All Jews Confirmed". History Unfolded: US Newspapers and the Holocaust (באנגלית). נבדק ב-12 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ Mommsen 1997, p. 157.
  66. ^ Confino 2014, p. 172.
  67. ^ Niven 2018, p. 182.
  68. ^ Confino 2014, pp. 172–173.
  69. ^ Confino 2014, p. 173.
  70. ^ Mommsen 1997, p. 156.
  71. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 77.
  72. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 526.
  73. ^ 1 2 Gellately 2002, p. 147.
  74. ^ 1 2 Herf 2006, pp. 77–78.
  75. ^ Herf 2006, p. 78.
  76. ^ Longerich 2019, pp. 741, 764.
  77. ^ Herf 2006, p. 106.
  78. ^ 1 2 Herf 2006, p. 108.
  79. ^ Herf 2006, pp. 107–108.
  80. ^ Kershaw 2001, p. 683.
  81. ^ Longerich 2019, p. 764.
  82. ^ 1 2 Herf 2006, pp. 115–116.
  83. ^ Kershaw 2008, p. 105.
  84. ^ Jersak 2008, p. 308.
  85. ^ Longerich 2019, pp. 760, 764.
  86. ^ Herf 2006, p. 116.
  87. ^ 1 2 Kershaw 2008, pp. 105–106.
  88. ^ Koonz 2003, p. 267.
  89. ^ 1 2 Stargardt 2015, p. 237.
  90. ^ Herf 2006, pp. 119–120.
  91. ^ 1 2 3 Kershaw 2008, p. 106.
  92. ^ 1 2 Longerich 2011, p. 538.
  93. ^ Hitler 2008, pp. 94, 106.
  94. ^ Herf 2006, pp. 120–121.
  95. ^ Longerich 2019, p. 841.
  96. ^ Confino 2014, pp. 214–215.
  97. ^ 1 2 3 4 5 Herf 2006, p. 122.
  98. ^ Herf 2006, pp. 121–122.
  99. ^ 1 2 3 Longerich 2019, p. 779.
  100. ^ 1 2 Bytwerk 2005, p. 49.
  101. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 123.
  102. ^ Longerich 2019, pp. 779–780.
  103. ^ 1 2 3 Winkler 2007, p. 181.
  104. ^ Winkler 2007, p. 179.
  105. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 709.
  106. ^ 1 2 Somerville 2012, p. 144.
  107. ^ 1 2 Stargardt 2015, p. 243.
  108. ^ Winkler 2007, p. 180.
  109. ^ 1 2 Herf 2006, p. 124.
  110. ^ 1 2 Confino 2014, p. 188.
  111. ^ Herf 2006, pp. 124–125.
  112. ^ 1 2 Herf 2006, p. 126.
  113. ^ Herf 2006, p. 127.
  114. ^ Kershaw 2008, pp. 106–107.
  115. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 721.
  116. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 132.
  117. ^ 1 2 Longerich 2019, p. 786.
  118. ^ Gerlach 1998, p. 785.
  119. ^ Kershaw 2008, p. 263.
  120. ^ Evans 2015, p. 340.
  121. ^ Browning 2007, p. 408.
  122. ^ Kershaw 2008, pp. 107, 264–265.
  123. ^ 1 2 Kershaw 2008, p. 107.
  124. ^ Winkler 2007, p. 187.
  125. ^ Longerich 2019, pp. 793–794.
  126. ^ Kershaw 2008, pp. 107–108.
  127. ^ 1 2 3 Longerich 2019, p. 794.
  128. ^ Kershaw 2001, p. 726.
  129. ^ 1 2 Gellately 2002, p. 148.
  130. ^ Winkler 2007, p. 188.
  131. ^ 1 2 Confino 2014, pp. 196, 228.
  132. ^ Longerich 2019, p. 795.
  133. ^ Kershaw 2008, p. 144.
  134. ^ Jersak 2008, pp. 326, 361.
  135. ^ Jersak 2008, p. 361.
  136. ^ Jersak 2008, pp. 361–362.
  137. ^ Kershaw 2008, p. 108.
  138. ^ Jersak 2008, pp. 340, 363.
  139. ^ Herf 2006, p. 149.
  140. ^ Herf 2006, p. 150.
  141. ^ Jersak 2008, pp. 340–341.
  142. ^ Kershaw 2001, pp. 753–754.
  143. ^ Kershaw 2001, pp. 754–755.
  144. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 166.
  145. ^ 1 2 3 Kershaw 2001, p. 783.
  146. ^ 1 2 Herf 2006, pp. 166–167.
  147. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 167.
  148. ^ 1 2 Herf 2006, p. 168.
  149. ^ Bytwerk 2005, pp. 48–49.
  150. ^ Herf 2006, p. 169.
  151. ^ 1 2 3 Kershaw 2001, p. 787.
  152. ^ 1 2 Kershaw 2008, p. 109.
  153. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 170.
  154. ^ Herf 2006, p. 192.
  155. ^ Herf 2006, pp. 193–195.
  156. ^ Herf 2006, p. 210.
  157. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 211.
  158. ^ Herf 2006, p. 212.
  159. ^ 1 2 3 Kershaw 2008, p. 110.
  160. ^ Confino 2014, p. 228.
  161. ^ Kershaw 2001, p. 919.
  162. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 920.
  163. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 921.
  164. ^ Confino 2014, p. 227.
  165. ^ 1 2 Stargardt 2015, p. 480.
  166. ^ 1 2 3 Kershaw 2008, p. 111.
  167. ^ 1 2 Gordon 1984, p. 134.
  168. ^ Kershaw 2001, p. 1173.
  169. ^ 1 2 3 4 Mommsen 1997, p. 147.
  170. ^ Kershaw 2008, pp. 21, 104.
  171. ^ Confino 2014, p. 225.
  172. ^ Confino 2014, p. 154.
  173. ^ Koonz 2003, p. 256.
  174. ^ Kley 2000, pp. 197–199.
  175. ^ Kley 2000, pp. 197–198.
  176. ^ Gordon 1984, p. 133.
  177. ^ Confino 2014, pp. 153–154.
  178. ^ 1 2 Kley 2000, p. 198.
  179. ^ Hornshøj-Møller 1999, p. 313.
  180. ^ Aronson 2004, p. 8.
  181. ^ 1 2 Weinberg 2005, p. 306.
  182. ^ Goldhagen 1996, pp. 142–143.
  183. ^ Wistrich 2001.
  184. ^ Kley 2000, pp. 198–199.
  185. ^ Kley 2000, p. 209.
  186. ^ Browning, Christopher. "Hitler's Reichstag speech". ww2history.com. נבדק ב-22 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  187. ^ Browning 2007, p. 213.
  188. ^ Roseman 2003, p. 50.
  189. ^ 1 2 Bytwerk 2005, p. 39.
  190. ^ Mommsen 1997, p. 151.
  191. ^ Bauer 1994, p. 39.
  192. ^ Jersak 2000, p. 574.
  193. ^ 1 2 Jersak 2000, p. 575.
  194. ^ Herf 2005, p. 63.
  195. ^ 1 2 Longerich 2019, p. 605.
  196. ^ Longerich 2011, p. 386.
  197. ^ Gerlach 1998, p. 786.
  198. ^ 1 2 Kley 2000, p. 199.
  199. ^ 1 2 3 Herf 2006, p. 270.
  200. ^ Jersak 2008, p. 309.
  201. ^ Gellately 2002, p. 76.
  202. ^ Herf 2006, p. 53.
  203. ^ Beevor 2012, p. 10.
  204. ^ Reynolds 2016, pp. 38–39.
  205. ^ Koonz 2003, p. 255.
  206. ^ Evans 2006, p. 605.
  207. ^ Mommsen 1997, pp. 150–151.
  208. ^ Aronson 2004, p. 9.
  209. ^ Roseman 2003, p. 27.
  210. ^ Kershaw 2001, p. 703.
  211. ^ Jersak 2000, p. 577.
  212. ^ 1 2 Jersak 2008, p. 326.
  213. ^ Bauer 1994, pp. 37–38.
  214. ^ Goldhagen 1996, p. 147.
  215. ^ Jersak 2008, p. 307.
  216. ^ 1 2 Kershaw 2008, p. 257.
  217. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 720.
  218. ^ Browning 2007, p. 321.
  219. ^ Herf 2006, pp. 132–133.
  220. ^ Browning 2007, p. 428.
  221. ^ Kershaw 2008, p. 96.
  222. ^ Kershaw 2001, p. 679.
  223. ^ 1 2 Kershaw 2008, p. 21.
  224. ^ Jäckel 1981, pp. 63–64.
  225. ^ Roseman 2003, p. 70.
  226. ^ 1 2 3 Kershaw 2001, p. 763.
  227. ^ Bankier 2009, p. 34.
  228. ^ Beevor 2012, p. 293.
  229. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 718.
  230. ^ 1 2 Kershaw 2001, p. 762.
  231. ^ Musolff 2013, p. 57.
  232. ^ 1 2 Koonz 2003, p. 269.
  233. ^ Bankier 2009, p. 35.
  234. ^ Confino 2014, pp. 228–229.
  235. ^ Herf 2005, p. 58.
  236. ^ Maravilla 2008, p. 119.

מקורות

ספרים

ראו אור בתרגום עברי

  • שלמה אהרונסון, היטלר, בעלות הברית והיהודים. מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2008.
  • יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים, 1933–1945. תרגמה: כרמית גיא; ירושלים: הוצאת יד ושם, תשס"ב 2001.
  • אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה. תרגם: עמנואל לוטם; ידיעות אחרונות, 2004.
  • אלון קונפינו, עולם ללא יהודים. הוצאת יד ושם, הוצאה לאור אסיה, 2017.
  • דניאל גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר - גרמנים רגילים והשואה. משכל, 1998.
  • אברהרד יקל, היטלר: השקפת עולמו וחותמו בהיסטוריה. ספריית פועלים, 1990.
  • איאן קרשו, היטלר - חלק ב'. נמסיס 1936–1945. תרגם: יוסי מילוא; עם עובד, 2005.
  • איאן קרשו, היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי". תרגם: יוסי מילוא; עם עובד, 2011.

פרקים בספרים

  • Bankier, David (2009) . "Signaling the Final Solution to the German People". In Bankier, David; Gutman, Israel (eds.). Nazi Europe and the Final Solution (באנגלית). Berghahn Books. pp. 15–39. ISBN 978-1-84545-410-4.
  • Bergen, Doris L. (2010). "Antisemitism in the Nazi Era". In Lindemann, Albert S.; Levy, Richard S. (eds.). Antisemitism: A History (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-150110-4.
  • Domeier, Norman (2019). "A Scream, Then Silence. Kristallnacht and the American Journalists in Nazi Germany". In Gruner, Wolf; Ross, Steven Joseph (eds.). New Perspectives on Kristallnacht (באנגלית). Purdue University Press. pp. 91–114. ISBN 978-1-61249-616-0.
  • Hitler, Adolf (2008). "Speech to the Old Guard in Munich: 8 November 1941". In Bytwerk, Randall L. (ed.). Landmark Speeches of National Socialism. Texas A&M University Press. ISBN 978-1-60344-015-8.
  • Hornshøj-Møller, Stig (1999). "Hitler and the Nazi decision-making process to commit the Holocaust: a new proposal". In Charny, Israel W. (ed.). Encyclopedia of Genocide: A-H. ABC-CLIO. pp. 313–315. ISBN 978-0-87436-928-1.
  • Jersak, Tobias (2008) . "Decisions to Murder and to Lie: German War Society and the Holocaust". In Blank, Ralf (ed.). German Wartime Society 1939–1945: Politicization, Disintegration, and the Struggle for Survival. Germany and the Second World War (באנגלית). Vol. IX/I. Clarendon Press. pp. 287–370. ISBN 978-0-19-160860-5.
  • Musolff, Andreas (2013). "The Reception of antisemitic imagery in Nazi Germany and popular opinion – lessons for today". In Wodak, Ruth; Richardson, John E. (eds.). Analysing Fascist Discourse: European Fascism in Talk and Text (באנגלית). Routledge. ISBN 978-0-415-89919-2.
  • Weinberg, Gerhard (2005). "Hitler's "Prophecy" (January 30, 1939)". In Levy, Richard S. (ed.). Antisemitism: A Historical Encyclopedia of Prejudice and Persecution (באנגלית). ABC-CLIO. pp. 306–307. ISBN 978-1-85109-439-4.

מאמרים